173

שיחה^* ב

א. "כי¹ המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת גו' ולא רחוקה גו' לא בשמים גו' ולא מעבר לים גו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

והנה לפי פשט לשון הכתובים מובן, שזה ש"קרוב אליך הדבר מאוד גו'" הוא חידוש, דיש קס"ד (ע"פ תורה) ש"המצוה הזאת" (התומ"צ²) היא "נפלאת" ו"רחוקה", והכתוב מחדש ש"קרוב אליך הדבר מאוד גו'".

ועיקר החידוש הוא בנוגע ל"ובלבבך", וכפי שכותב רבינו הזקן (בספר התניא³), "דלכאורה הוא. . נגד החוש שלנו. . שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת, וכמ"ש בגמרא⁴ אטו יראה מילתא זוטרתי היא, וכל שכן אהבה".

וזהו החידוש שבכתוב, שענין זה (ד"ובלבבך") הוא "קרוב אליך. . מאד", וכמבואר בארוכה בספר התניא⁵, איך הדבר "קרוב מאד" לכל אדם להגיע לאהבת ה'⁶, כי יש אהבה טבעית המסותרת בלב כל ישראל, "שהיא ירושה לנו מאבותינו", וא"כ אין האדם צריך להוליד ולחדש האהבה לה' בלבו, אלא רק לגלות האהבה שישנה בלבו פנימה בטבעו מתולדתו.

אבל לכאורה אין זה ביאור מספיק, דקשה לומר שעיקר החידוש ד"כי קרוב גו'" הוא רק בפרט ד"ובלבבך", כי מזה שהכתוב ממשיך ומפרט "בפיך. . לעשותו" מובן, שיש חידוש גם בנוגע לדיבור ועשיית האדם. ואדרבה: מזה שהכתוב מקדים "בפיך" ל"ובלבבך"⁷ משמע, שיש חידוש מיוחד (לא בהפרט ד"ובלבבך", אלא) בהפרט ד"בפיך. . לעשותו".

ב. ויש לומר נקודת הביאור בזה:

אדמו"ר הזקן כותב בריש ספר התניא (ב"שער" הספר⁸), שהוא "מיוסד על פסוק כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו, לבאר היטב איך הוא קרוב מאוד בדרך ארוכה וקצרה בעזה"י".

וי"ל, שאין כוונת אדה"ז לשתי