171

וכיו"ב²⁶]²⁷.

ולפי זה מובן בפשטות מ"ש "לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו גו' ולא מעבר לים היא לאמר מי יעבר לנו אל עבר הים ויקחה לנו" (שהם לנגד שני הפרטים "לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא" שבכתוב שלפנ"ז, כמ"ש במפרשים²⁸) — דכאשר בנ"י נמצאים בגלות בין הגוים, "בקצה השמים" וכיו"ב, שלא יאמרו שבכדי לשוב לתורה ומצותי' עליהם לעלות אחרי' במקום נפלא או גבוה כמו השמים, או רחוק מעבר לים (והם שני אופני "ריחוק" שבמצב בנ"י בהיותם בגולה בריחוק ממקומם וארצם בארץ הקודש — ריחוק נפלא באופן של "שמים", או ריחוק סתם, "מעבר לים") — והיינו לחזור למקומם וישובם לאה"ק²⁹, אלא — "כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו".

ה. מיינה של תורה שבפרש"י:

מבואר ברמב"ן³⁰ שהכתוב כי "המצוה הזאת" דפרשתנו קאי על התשובה הנזכרת בפסוק שלפנ"ז "כי תשוב אל ה"א בכל לבבך ובכל נפשך", וכמ"ש בלקו"ת³¹ הראי' לזה דלא איירי בכל התורה כולה, כי אי הכי הול"ל כי כל המצות בלשון רבים.

[והטעם שרש"י אינו מתרץ הלשון "כי המצוה הזאת" בלשון יחיד (שהרי לפירושו לא קאי על התשובה, אלא על כל התורה (כנ"ל), כמו שפי' "התורה ניתנה לכם בכתב ובע"פ"), כי מובן בפשטות, מאחר שהכתוב בא להדגיש איך שהתומ"צ הם קרובים מאוד לכל אחד מישראל, לכן נאמר גם בלשון יחיד, "כי המצוה", להדגיש שקיומם נקל לבנ"י, כמו קיום מצוה אחת³²].

וע"פ הנ"ל יומתק התיווך בין פשוטו של מקרא והפירוש הפנימי בהכתובים שקאי על התשובה: כללות עבודתם של ישראל בהיותם בגלות בין העמים, אף שכפשוטו ה"ז לימוד התורה וקיום המצות, אבל תוכנה ופנימיותה היא תשובה, כי זה גופא שבנ"י לומדים תורה ומקיימים מצות גם כאשר אינם נמצאים על אדמתם באה"ק ובזמן שביהמ"ק קיים, כ"א בהיותם נדחים בגלות, הוא ע"י התשובה שיש בבנ"י, מצד פנימיות נפשם.

כלומר: מצד זה שבכל מקום ובכל מצב "קרוב אליך הדבר מאד", תומ"צ הם אמיתית ופנימיות מציאותו של בני ישראל — לכן גם בהיותם נדחים בקצה השמים במובן הרוחני, שבגלוי ובחיצוניות אינם קשורים עם תומ"צ, אין ענין התורה ומצות נפלא ורחוק מהם ח"ו, לא "בשמים" ולא "מעבר לים", כ"א "קרוב אליך. . מאד", הוא עצם מציאותם.