156

וכן מוכח מדברי הרמב"ם במורה נבוכים³⁵, שמביא³⁶ ש"תכלית מעלת האדם להדמות לו יתעלה כפי היכולת [שזהו הציווי ד"והלכת בדרכיו", כלשונו בספר המצות כאן] כלומר שנדמה מעשינו למעשיו. . אמרו מה הוא חנון אף אתה הי' חנון מה הוא רחום אף אתה הי' רחום" — שהדיוק בזה "שנדמה מעשינו למעשיו", וכמו שביאר שם בארוכה³⁵, שדרכיו של הקב"ה שהן מדותיו "הם תוארי מעשיו", ש"עושה פעולות הדומות לפעולות הנעשות על ידינו כתוצאה ממדות כלומר מתכונות נפשיות, לא שהוא יתעלה בעל תכונות נפשיות", וזוהי תכלית השלימות בהנהגת האדם, ש"ייעשו על ידו פעולות אלו במדה ובמי שראוי לכך, לא מתוך סתם התפעלות. . כל התפעלות רעה"³⁷. עיי"ש בארוכה.

ד. ולכן נראה, שהחידוש בציווי דוהלכת בדרכיו "זולת מה שידענו" — מבואר בדברי הרמב"ם עצמו, שמדייק "היא שצונו להדמות בו יתעלה כפי היכולת", והיינו ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי הבא לחייב את האדם על ההנהגה (בפועל) ברחמים וחנינה וכיו"ב³⁸, כ"א הוא ציווי על ההתדמות — "להדמות בו יתעלה כפי היכולת"³⁹, שהתנהגותו ברחמים וחנינה כוונתה ומטרתה היא להתדמות לבורא (אלא שבדרך ממילא באה ההנהגה בפועל).

ונמצא, שמצוה זו היא מחובת הלבבות, שכוונת האדם בהנהגתו ברחמים וחנינה וכו' צ"ל (לא (רק) משום שהשכל מחייב להתנהג באלו הדרכים משום שהן הנהגות טובות וישרות, אלא) כדי "להדמות בו יתעלה", דמכיון שדרכים אלו הם דרכיו של הקב"ה, לכן הוא מתדמה לו, וכדיוק לשון רז"ל "מה הוא כו' אף אתה כו'", שכל כוונת האדם בהליכה זו היא כדי להדמות לבורא.

[ואין זו סתירה למשנת"ל ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי על הרגש שבלב, אלא על ההליכה (ועשי') בפועל בדרכיו — כי אין הביאור שולל ההליכה בפועל (ואדרבא, כנ"ל), כ"א שבנדו"ד ההדגשה היא בכוונת ותוכן ההליכה בדרכיו של הקב"ה, שאינה אלא "להדמות בו יתעלה", דברים שבלב וכוונת האדם, שהליכתו בדרכים אלו היא רק משום שהם "דרכיו" של הקב"ה].

ומתורץ בפשטות הטעם ש"והלכת בדרכיו" אינו ציווי כולל — מפני החידוש בכוונת ההליכה בדרכים אלו, "להדמות בו יתעלה"⁴⁰.

ה. ויש לומר, שלפ"ז יש נפקותא גם באופן העשי' בפועל — ובהקדם דברי הרמב"ם בספר היד, בפירוש המצוה ד"והלכת בדרכיו":