147

לאחר ביאה וכיבוש)¹⁹; וע"ד מש"נ לעיל בפ' ראה²⁰ "ועברתם את הירדן וישבתם בארץ גו'" (וכפרש"י שם²¹ דהיינו "שתחלקוה ויהא כל אחד מכיר את חלקו ואת שבטו"), ולא נזכר שם אודות (ביאת²² ו)כיבוש הארץ, ועד"ז בסוף הפרשה הקודמת — "והי' בהניח ה"א לך מכל אויביך מסביב גו'".

וע"פ הנ"ל מתורץ בפשטות, כי כיבוש וחלוקת הארץ בכתוב כאן אינם (רק) תנאי במצות בכורים, אלא ציווי בפ"ע על הכיבוש והחלוקה, "וירשתה וישבת בה".

[ואין זה סותר לדברי הגמ'²³ שבזה בא ללמד שלא נתחייבו בבכורים עד לאחרי ירושה וישיבה (וכן פרש"י עה"פ "מגיד שלא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה") — כי זה נלמד מסמיכות הציוויים וסדרם — דמזה שהכתוב חוזר על הציווי דכיבוש וחלוקת הארץ כאן, קודם לציווי מצות בכורים, ילפינן שאין חייבים בבכורים עד לאחרי קיום מצות כיבוש הארץ וחלוקתה].

אבל דוחק לפרש כן בספרי²⁴, כי מלשונו בהדרשה שלאח"ז "עשה מצוה האמורה בענין"²⁵ משמע, שבכתוב זה עצמו אין ציווי (כ"א ענין), והמצוה היא (רק) "האמורה בענין" (בפסוקים שלאח"ז), מצות בכורים.

ג. ויש לומר הביאור בזה:

מש"נ "כי תבוא גו' וירשתה וישבת בה" — שהחיוב לא חל אלא "לאחר ירושה וישיבה" — יש לפרש בשני אופנים:

א) לאחרי ירושתם וישיבתם של כל ישראל, וכן מפורש בפרש"י בש"ס²⁶ ד"לאחר ירושה וישיבה" היינו אחרי י"ד שנה דכיבוש וחילוק (וכפרש"י עה"ת כאן, ד"לא נתחייבו בבכורים עד שכבשו את הארץ וחלקוה").

ב) כל יחיד ויחיד, מיד כשכבש (קנה) את חלקו נתחייב במצוה זו.

והנה בירושלמי²⁷ מפורש דלא נתחייבו במצות התלויות בארץ "אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו. . עד שעה שקנו כולה", ולא אמרינן ד"ראשון ראשון קונה ומתחייב"²⁸ (וכן הובאה בירושלמי²⁹ ברייתא דר' ישמעאל — "כל ביאות שנאמרו בתורה לאחר ארבע עשרה שנה נאמרו שבע שכיבשו ושבע שחילקו"³⁰) — כאופן הא' הנ"ל.