142

ודינים אלו כן הביא הרמב"ם בהל' שלאח"ז בהל' איסו"ב שם²² — ובהמשך לזה בא המאמר בנוגע לאיסור כלפי אשתו ד"לא ישא אדם אשתו (אשה) ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך";

אבל בגיטין הוא בהמשך הסוגיא והשקו"ט בביאור המחלוקת דב"ש ב"ה ור"ע מתי מותר לגרש דילפינן מהכתובים בפ' גירושין²³ "והי' אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר"; ובהמשך לתשובת רבא לשאלת ר"פ "לא מצא בה ערוה ולא דבר מהו" — "מדגלי רחמנא גבי אונס²⁴ לא יוכל לשלחה כל ימיו כו' התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד" (ואח"כ ממשיך (בברייתא דר"מ) כמה דעות (מדות) בקשר איש ואשה — בשייכות לגירושין).

ולכאו' מה שייך בתוך סוגיא זו — שתוכנה: מתי מותר לגרש, ואם הגירושין מהני — שאלת רב משרשיא לרבא "אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו" (יש עונש בדבר או לא²⁵)? ועוד: הרי מפורש בברייתא דראב"י דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה משום אל תחרוש גו', ומאי מספקא לי' לרב משרשיא²⁶?

ומזה הוכיח²⁷ הרמב"ם, דשאלת רב משרשיא היא אם זהו מעצם פרשת נישואין (וגירושין), ולא רק איסור פרטי מטעם "אל תחרוש גו'";

ותשובת רבא "קרי עלי' אל תחרוש גו'" — אין כוונתו דאסור מצד "אל תחרוש" (כי אז הול"ל "לא תהי' יושבת. . משום אל תחרוש", או "אסור משום אל תחרוש" וכיו"ב), כ"א — דפסוק זה הוי גילוי מילתא שאין אלו נישואין כדבעי, כי בנישואין כאלו "קרי עלי' אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך";

ונמצא דהחילוק בין ברייתא דראב"י ביבמות ומאמר רבא בגיטין הוא: ביבמות בא הכתוב "אל תחרוש על רעך רעה גו'" כמקור הדין ד"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה", ובגיטין הרי זה גילוי מלתא בגדרן של נישואין ע"פ תורה, שכל זמן הנישואין ה"ודבק באשתו" הוא בשלימות בלי פרט של הפסק כו'.

ועפ"ז מובן גם הטעם שלא הביא הרמב"ם בהל' גירושין הא ד"אם הודיעה בתחלה כו' מותר" — כי ההיתר ב"הודיעה" הוא רק כלפי האיסור ד"אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך", אבל אין זה נוגע ומשנה בשייכות להחסרון בגוף גדר נישואין (וגירושין)²⁸, כי גם כאשר מודיעה שדעתו לגרשה, הרי זה גורע בגוף ענין הנישואין (והגירושין)²⁹.