141

הדין (דמס' גיטין) ד"אם יושבת תחתיו כו'"?

ד. ויובן בהקדם דיוק בשינוי לשון הרמב"ם בין הל' גירושין והל' איסו"ב, דבהל' גירושין כתב "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה", ובהל' איסו"ב כתב "אסור¹⁶ לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה"¹⁷.

ומסתבר לומר, דלדעת הרמב"ם יש כאן ב' דינים שונים, דין בהל' אישות וגירושין, ודין באופן ההנהגה בין איש לאשתו, והוא (בהל' איסו"ב) מהכתוב "אל תחרוש גו'".

וההסברה בזה:

מהות וגדר נישואין דאיש ואשה (כדבעי) הוא — בל' הכתוב¹⁸ "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", קנין ודבקות תמידי, בלי שום פרט המוליך וגורם להפסק [וענין הגירושין הוא דבר שמתחדש אחר הקידושין והנישואין, שמחליש וסותר ועד שכורת הקשר ("דבק") הזה].

אבל כאשר קנין ותוכן הנישואין הוא באופן שיש בו פרט היפך של "ודבק", הן בתחלת הנישואין¹⁹ או לאחר זמן, הרי זה חסרון בעצם הנישואין²⁰.

וזהו תוכן ההלכה שבהל' גירושין "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה", היינו דאף שאין בזה איסור, מ"מ אין זה ענין "נישואין" לאמיתתו ע"פ תורה, ולכן "לא ישא אדם כו' ולא תהי' יושבת כו' ודעתו לגרשה".

ולכן ממשיך הרמב"ם באותה ההלכה "ולא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא א"כ מצא בה ערות דבר שנא' כו' ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה", כי תוכן דינים אלו אחד הוא: גדר ענין הנישואין מצד עצמן — "ודבק", שאינו נותן מקום להפכו (פירוד) כלל²¹.

אמנם ישנו דין נוסף — ד"אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך", והוא איסור בהנהגות בני אדם זל"ז, וכן בהנהגת איש ואשה — ד"אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה". ולכן כתב הרמב"ם דין זה בהל' איסו"ב, בפרק שבו מבאר גדרי הנהגות איש ואשה זל"ז, ביניהם (וכן כלפי בניהם וכו').

ה. וי"ל, שמקורו של הרמב"ם הוא מב' המימרות הנ"ל שבש"ס — הברייתא דראב"י במס' יבמות והאיבעי' דר' משרשיא (ומענה רבא ע"ז) במס' גיטין:

במס' יבמות בא מאמר ראב"י בהמשך לכמה מאמרים ע"ד איסורי חתנות (מצד חששות ותקלות שיכולים לבוא מזה) —