140

הנ"ל (דין אחד מצד הנהגת האדם ודין שני מצד צער רעהו), ומקורם בב' סוגיות הש"ס:

ביבמות (בהברייתא דראב"י) "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרוש גו'", קאי בדין האיסור מצד הגנאי של החורש רעה, שזוהי פשטות תוכן הכתוב — עשיית רעה לחבירו במצב שחברו "יושב לבטח אתך", ואיסור זה חל (להרמב"ם) דוקא כאשר הישיבה עם רעהו באה מלכתחילה באופן שחורש רעה, והיינו שזוהי כוונתו בתחלת הנישואין — ע"מ לגרשה לאח"ז;

משא"כ במס' גיטין מחדש רבא, שגם "אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו", אין זו הנהגה מתאימה ע"פ הכתוב "אל תחרוש גו'", אמנם זה אינו (כ"כ) מצד גנות ההנהגה של זה החורש רעה, כ"א מפני שישיבתו של רעהו אתו "לבטח" היא מצב בזוי ומצער, מאחר שחורש עליו רעה, וכנ"ל.

[אלא שאין זה פשטות תוכן הכתוב, ולכן דייק בלשונו ולא אמר "אסור משום אל תחרוש גו'" וכיו"ב, כ"א "קרי עלי' אל תחרוש גו'" — שגם על זה יכול אדם לקרות הכתוב "אל תחרוש גו'"].

ומובן שמצד דין זה ד"אל תחרוש", דהיינו איסור גרימת הצער לרעהו, אינה מועילה הודעה בתחלה כשיושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה. וכנ"ל.

והם הם שתי ההלכות ברמב"ם: בהל' גירושין מביא דינו של רבא (שבמס' גיטין) ד"לא תהי' יושבת תחתיו כו'" מחמת גרימת צער לחבירו; ואילו בהל' איסורי ביאה מביא (מברייתא דראב"י) האיסור לישא אשה ודעתו לגרשה. ולכן הוצרך להביא כאן הכתוב "אל תחרוש גו'", ולא כתב גם הדין ד"לא תהי' יושבת. . ודעתו לגרשה" — כי כוונתו כאן היא להגדרת ההלכה והחידוש דין שבזה, אשר דין זה איסורו הוא משום "אל תחרוש" (ולא מטעם גרימת צער כו') ולכן — "אם¹³ הודיעה בתחלה¹⁴. . מותר"¹⁵.

אבל עדיין אינו מיושב לגמרי, כי מפשטות ל' הרמב"ם בהל' איסו"ב "אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה שנאמר כו' ואם כו'", משמע דבא להודיע לא רק הגדרת ההלכה שכבר כתבה בהל' גירושין (והאופן שמותר), אלא גם (ובעיקר) גוף האיסור.

גם: לפי הנ"ל דב' ההלכות חלוקות בגדרם — הו"ל להביא האיסור ד"לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה" רק בהל' איסו"ב, ביחד עם (המקור מהכתוב ו)ההיתר, ובהל' גירושין הו"ל להביא רק