139

ההלכה, אף שבמנין המצוות שבתחלתו דייק להביא הכתוב וכן בתחלת ההל' (שמן התורה).

ולכן הביא הכתוב דוקא בהל' איסו"ב, כי שם מתבאר עי"ז המשך ההלכה "ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר", שזהו החידוש בהל' איסו"ב, כי היתר זה הוא (לדעת הרמב"ם) רק בהדין דתחלת נישואין — "לא ישא. . ודעתו לגרשה", ולא כשכבר "יושבת תחתיו" — וזה נלמד מהפסוק שהביא, וכדלקמן.

והביאור בזה: במ"ש "אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך" (שמובן, שכתוב זה מיירי ב"רעה" שמצ"ע היא מותרת ע"פ תורה⁸), יש לברר — מהו עיקר האיסור בזה, שיש לפרשו בב' אופנים: א) ההדגשה בהאיסור ד"אל תחרוש גו'" היא — ההנהגה המגונה (ומדה רעה) של האיש החורש רעה, שמרמה את חבירו וחורש עליו רעה כאשר חברו "יושב לבטח אתך"; ב) שהעיקר הוא הצער ובזיון חבירו — שישיבתו "לבטח אתך" היא באופן בזוי (מאחר שחורש עליו רעה).

והנפק"מ מזה להלכה — כאשר ה"חורש רעה" הודיע לחבירו עד"ז, אלא שחבירו הוא במצב שבכ"ז ממשיך הוא לשבת אתו (מאיזה טעם שהוא): לאופן הא', מכיון שהודיעו מזה, ומעתה אין ישיבתו אתו באופן ד"לבטח", ואין כאן מרמה, הרי אין זו ההנהגה שאסרתה תורה; משא"כ לאופן הב' — לא יצא מכלל איסור בהודעה זו, מאחר שסו"ס (קשה לחבירו לצאת מישיבה זו עם זה שחורש עליו רעה, ו)ה"ה מצטער מזה, ולכן יש בזה משום "אל תחרוש. . רעה גו'".

ועפ"ז יש לומר טעם מחלוקת הפוסקים בנדו"ד כאשר "יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה" — אם מהני הודעתו שדעתו לגרשה: י"א שהודעה מהני רק בתחלת הנישואין, ד"אם בתחלה נתרצית להיות אצלו לזמן מוגבל סברה וקבלה אבל כשהודיעה אח"כ לגרשה מה לה לעשות ולבה מצטערת בקרבה וקרינן בי' אל תחרוש על רעך רעה"⁹, דס"ל כאופן הב' הנ"ל; אבל לדעת כמה פוסקים¹⁰, "עיקר האיסור"¹¹ שחורש רעה הוא דוקא כש"הוא יושב לבטח", ולכן "אי מודיע לה שדעתו לגרשה שפיר דמי וקרא הכי דייק אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך הא אינו יושב לבטח דהיינו שמודיע לה לית לן בה"¹², וכאופן הא' הנ"ל.

ג. וי"ל, דלדעת הרמב"ם תרווייהו איתנהו בי', היינו שיש ב' דינים באיסור