138

שיחה ג

א. כתב הרמב"ם בהל' גירושין¹ "לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה, ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה". וחזר ושנה דין זה בהל' איסורי ביאה², וז"ל: אסור לאדם לישא אשה ודעתו לגרשה שנאמר³ אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך, ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר.

ולכאורה יש לעיין, אמאי הוצרך הרמב"ם להביא הדין בב' המקומות — בהל' גירושין ובהל' איסורי ביאה⁴?

גם צ"ל השינויים בין ב' המקומות: בהל' גירושין, הביא גם הדין "ולא תהי' יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה" — שלא כתבו בהל' איסו"ב; ובהל' איסורי ביאה — א) הביא מקור לזה מהפסוק "אל תחרוש גו'", ב) הוסיף אופן שלא חל איסור זה — "ואם הודיעה בתחלה. . מותר".

והנה מקור דינים אלו הוא בב' סוגיות בש"ס (כמובא בנ"כ): במס' יבמות⁵ הובאה ברייתא דר"א בן יעקב "לא ישא אדם אשתו (אשה⁶) ודעתו לגרשה משום שנאמר אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך"; ובמס' גיטין⁷: א"ל ר' משרשיא לרבא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו ומשמשתו מהו קרי עלי' אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך.

ומזה שבגמ' הובא הפסוק "אל תחרוש גו'" הן על הדין ד"לא ישא כו' ודעתו לגרשה" והן על הדין ד"לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו כו'" מוכח, שגם הדין השני מקורו בפסוק זה. וא"כ צ"ל, למה הביא הרמב"ם פסוק זה רק בהל' איסו"ב לראי' על הדין הראשון (לא ישא כו') ולא בהל' גירושין (ששם הביא את ב' הדינים הנ"ל)?

ב. וי"ל בכל זה: ידוע שאין דרכו של הרמב"ם בס' היד להביא המקורות בכתוב (שהובאו בגמרא כו') להדינים שכותב באמצע ההלכות והפרקים, אלא כאשר המקור נוגע להגדרת (וכיו"ב)