133

ויש לומר, שיסוד דין אכילת פועל בעת מלאכתו בהנהגת הקב"ה ("מה שהוא עושה") — הוא ה"שכר" של יעודים גשמיים שבתורה, ע"פ ביאור הרמב"ם הידוע²⁶, שאין הם "סוף מתן שכרן של מצות" (כי "מתן שכרן של מצות. . (הוא) חיי העולם הבא", שהוא שכר רוחני), אלא ענינם הוא, ש"הקב"ה נתן לנו תורה. . והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש ונהגה בחכמתה תמיד — שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה. . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה כגון שובע ושלום ורבוי כסף וזהב כדי. . (ש)נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצוה כדי שנזכה לחיי העולם הבא".

וזהו כענין דין אכילת הפועל מהפירות שעובד בהם, שאין זה השכר והתשלום עבור מלאכתו, כי אם, מה שאוכל בעת מלאכתו — ע"ד היעודיים הגשמיים שהקב"ה נותן לבנ"י בעולם הזה (זמן העבודה, "היום לעשותם"²⁷), שאין זה תשלום עבודתם, כי אם, הסרת המניעה (בזמן העבודה) כדי שיוכלו לעבוד עבודתם במנוחה בלי בלבולים כו'.

ה. עפ"ז יש לבאר הטעם שהכתוב מתחיל בדין "כי תבא בכרם רעך" (אכילת הפועל "בכרם" שעובד בו), ורק אח"כ מפרש "כי תבא בקמת רעך וקטפת מלילות גו'". דלכאורה אינו מובן, שהרי אכילת הפועל בכרם רעך יש בה, לכאורה, חידוש יותר גדול מקטיפת מלילות בקמה, וא"כ הו"ל להקדים הדין ד"כי תבא בקמת רעך" ואח"כ להוסיף (חידוש יותר גדול) "כי תבא בכרם רעך". ולמה מקדים הדין דאכילת הפועל בכרם (שממנו יכולים ללמוד בכ"ש וק"ו לענין אכילה בקמה)?

וע"פ הנ"ל י"ל, כי הדין דאכילת "פועל" בהנהגת הקב"ה עם ישראל — הוא בפשטות יותר גבי "כרם רעך" (כמרז"ל²⁸ "רעך זה הקב"ה"), מאשר גבי "קמת רעך".

ביאור הדבר:

"כרם" ו"קמה" רומזים לשני סוגים בגידולי קרקע, שהם דוגמת ב' הענינים שבברכת בורא נפשות — "חסרונן", ו"להחיות בהם נפש"²⁹: "חסרונן" הם הדברים המוכרחים לקיום האדם, וכמו תבואות השדה (קמת רעך), "ארץ ממנה יצא לחם"³⁰, שהלחם מוכרח לקיום האדם, "לחם לבב אנוש יסעד"³¹; "ולהחיות בהם נפש" קאי על ענינים שהם לתענוג, וזהו"ע ה"כרם" שמצמיח פירות המוסיפים בתענוג האדם אבל אינם דבר מוכרח כמו לחם.

וענינם בעבודת ה', ש"קמה" שבשדה היא העבודה בפועל כפי המוכרח; ו"כרם" קאי על עבודת ה' באופן של תענוג. כלומר: העבודה ד"שדה" (קמה) הוא כאשר מקיים רצון העליון מתוך כפי' וקב"ע, כעבודת עבד, ואז מעשיו הם (בעיקר) באופן המוכרח ע"פ שורת הדין — תנו לי חובתי ואעשנה; וכרם היא העבודה שמתוך תענוג, והיינו שאינו צריך לכפות את עצמו לקיים התומ"צ, אלא יש לו בזה חיות ותענוג, ואז קיומו