ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לדתצאשיחה ב131

131

בגדר "שכר" כ"א רק "מתנת גמילות חסדים", אלא שמתנה זו ניתנה לו רק מחמת עבודתו וטירחתו, ע"ד אי לאו דעביד נייחא לנפשי' לא יהיב לי מתנתא¹⁴.

ג. וזהו החילוק בין שלשת המקורות לפירוש "בפועל הכתוב מדבר"

— (א) דרשת הירושלמי שנלמד מסיפא דקרא "ואל כליך לא תתן, אבל נותן את לכליו של חבירך. . זה הפועל", (ב) הגז"ש שבבבלי מה"נאמר להלן לא תבא עליו השמש", (ג) הלימוד מהתיבות "כי תבא בכרם רעך" עצמן — "כי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו" —

דיש לומר, שתוכן החילוק בין הלימודים הנ"ל, תלוי בתוכן הענין המדובר במקום הנלמד:

להירושלמי שלמדין זה ממ"ש "ואל כליך לא תתן — אבל נותן את לכליו של חבירך", שמדובר בגוף המלאכה שעושה לבעה"ב — י"ל דס"ל ד"משלו הוא אוכל", ואכילת הפועל היא כעין "תוספת שכר. . שהוסיפה לו תורה" עבור מלאכתו;

לש"ס דילן, שהלימוד הוא מהגז"ש ד"לא תבא עליו השמש", הנאמר גבי הדין ד"ביומו תתן שכרו" — הרי זה דין מצד הגברא העובד, וכהמשך הכתוב (ד"ביומו תתן שכרו") "ואליו הוא נושא את נפשו — אל השכר הזה הוא נושא את נפשו למות, עלה בכבש ונתלה באילן"¹⁵, והיינו שהדין ד"ביומו תתן שכרו" אינו (כ"כ) מצד גוף המלאכה שעושה לבעה"ב, כ"א מצד מסירת נפשו של הפועל עלי', ועד"ז בנדו"ד, דין אכילת הפועל, שהוא מצד טירחתו ועבודתו של הפועל

[ולכן איבעי' לי' בגמ' אי אכילת פועל¹⁶ "משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל", וכנ"ל שלאופן זה יש מקום לשני צדדים אלו¹⁷;

ולהרמב"ם¹⁸ ופרש"י על התורה, שמהתיבות "כי תבא בכרם רעך" עצמן למדים ש"בפועל הכתוב מדבר" — הרי זכות¹⁹ האכילה של הפועל היא מצד

הערות

14. ראה גיטין נ, ב. ב"ב קנו, רע"א. וראה גם מגילה כו, ב. ב"מ טז, א.
15. פרש"י פרשתנו עה"פ.
16. ראה בהמשך הדרשות בגמ' שם (פז, ב) "כנפשך כנפש של בעה"ב כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור (מן המעשר) אף נפשו של פועל אוכל ופטור". ופרש"י שם "כנפשך — כאילו הן שלך. אף פועל אוכל ופטור — ולא אמרינן הואיל דבאגרי' אכיל על כרחו של בעה"ב הוי' לי' כמקח כו' כיון דזבני' אחשבי'". ומשמע דמשלו הוא אוכל. וי"ל בב' אופנים, דהדרשא ד"כנפשך" קמ"ל דאף ד"באגרי' אכיל" מ"מ פטור כהבעה"ב; או דקמ"ל, דהוא לא כהקס"ד דהוי' לי' כמקח וזבני', כ"א דמשל שמים אוכל. ופשיטא לפי' התוס' ב"משל שמים" (הובא בהערה 19) דלא שייך לומר דהוה לי' כמקח. ולהעיר מתולדות אדם לספרי (כג, כה), דמפרש הדרשה "רעך ולא של הקדש" (שבהמשך הדרשות בגמ' שם) דס"ל דמשל שמים הוא אוכל.
17. להעיר מב"מ שם (צב, א), דהגמ' רצה לתלות מחלוקת ר"א חסמא וחכמים אם פועל אוכל יותר על שכרו, ב"אם משלו הוא אוכל או משל שמים הוא אוכל", ודחה "לא דכולי עלמא משלו הוא אוכל והכא בכנפשך קמיפלגי", אבל ראה תוד"ה כן נמצא, השקו"ט בגי' הגמ' ומפרש דמצי קאי לב' הדיעות. ע"ש.
18. דפסק דאוכל "משל שמים" (הל' שכירות ספי"ב).
19. להעיר שבפרש"י על הש"ס (צב, א) מפרש דלהאופן ד"משל שמים הוא אוכל" — יכול ליתן לאשתו ובניו, אלא ד"כל זמן דלא מטא לידי' לא זכי לי'"[ednref_52_*], ולא כפי' התוס' (שם ד"ה אי אמרת) ד"אי משל שמים הוא אוכל לא יהבינן להו שלא זיכה לו הכתוב אלא מה שהוא לועס ואוכל ואין לו כח ליתן כלום" (ראה טור חו"מ סשל"ז ובפרישה שם. סמ"ע שם סקל"ג. הגהות הגר"א בגליון הגמ' שם). ולהעיר ממנ"ח (מצוה תקעו) שלדעת הרמב"ם אם חסמו בעה"ב לפועל פטור מתשלומין. מדברי הרמב"ם בהל' שכירות פי"ב הי"ג משמע שס"ל כדברי התוס', דגם לאחרי שמטי לידי' אינו נותן לאשתו ובניו (ומ"ש בה"ג שם "וכן פועל שהוליך בידו ממה שעשה או שלקח יתר על אכילתו ונותן לאחרים עובר כו'", והרי לדעת התוס' הוא הדין לכאורה גם בלקח רק בכדי אכילתו ולא יתר על אכילתו — ראה מעייני החכמה (למהרא"ל צונץ) לב"מ שם. וראה רי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג ל"ת רסז (שכד, א ואילך)). אבל י"ל שלפי פרש"י עה"ת ד"בפועל הכתוב מדבר" ה"ז רק זכות אכילה מצד עצם שם "פועל", כבפנים. ולהעיר דברמב"ם שם הי"ג כ' "שלא זכתה תורה אלא לפועל עצמו", וזה דאוכל "משל שמים" כ' בהי"ד שם רק בנוגע לקטנים שעושין עם אביהם. ואכ"מ. [edn_52_*] ודברי רש"י שם ע"ב ד"ה אי אמרת (וד"ה משל שמים) אלא כשנותן לתוך פיו, כ' בנוגע לעבדיו הקטנים. ואכ"מ.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.