129

שיחה ב

א. בפירוש הפסוק¹ "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך ואל כליך לא תתן", אמרו חז"ל² "בפועל הכתוב מדבר".

היסוד לפירוש זה מצינו בזה שלש דעות:

א) בבבלי² נלמד הדבר מגז"ש — "נאמר כאן ביאה ונאמר להלן³ לא תבא עליו השמש מה להלן בפועל הכתוב מדבר אף כאן בפועל הכתוב מדבר".

ב) בירושלמי⁴ נלמד מהמשך הכתוב — "כתיב כי תבא בכרם רעך יכול בשאר כל אדם הכתוב מדבר ת"ל ואל כליך לא תתן אבל נותן את לכליו של חבירך ואי זה זה, זה הפועל"⁵. ועד"ז בכתוב שלאח"ז⁶ "כי תבא בקמת רעך — יכול בשאר כל אדם הכתוב מדבר ת"ל וחרמש לא תניף על קמת רעך את שיש לו רשות להניף ואי זה זה, זה הפועל"⁷.

ג) הרמב"ם⁸ כתב שמכתוב זה עצמו מוכרח הוא — "כי תבוא בכרם רעך וגו' וכתוב כי תבא בקמת רעך, מפי השמועה למדו שאין הכתוב מדבר אלא בשכיר וכי אילו לא שכרו מי התיר לו שיבא בכרם רעהו (ומי התיר לו לבא) בקמה שלו שלא מדעתו, אלא כך הוא אומר כי תבא לרשות בעלים לעבודה — תאכל"⁹.

ויש לומר, שגם רש"י בפירושו על התורה ס"ל הכי, שכתב: "כי תבא בכרם רעך — בפועל הכתוב מדבר", וכן בכתוב שלאחריו "כי תבא בקמת רעך — אף זה בפועל הכתוב מדבר".

דמזה שרש"י (א) לא העתיק מהכתוב אלא רק התיבות "כי תבא בכרם רעך" (וכן רק "כי תבא בקמת רעך"), ולא המשך הכתוב (ואפילו לא רמזו ב"וגו'"), וכן (ב) לא הזכיר כלל הגז"ש מהנאמר להלן "לא תבא עליו השמש" — מוכח, שלדעת רש"י יודעים ש"בפועל הכתוב מדבר" מהתיבות "כי תבא בכרם רעך" עצמן (וכן מ"כי תבא בקמת רעך").

והטעם מובן בפשטות, כמ"ש הרמב"ם — דכיון שהמדובר בכרם רעהו ובקמת