96

והטעם בפשטות: התקיעות דחודש אלול באות להזהיר את העם לעשיית תשובה⁴, והרי ארז"ל דשבת אותיות תש"ב⁵, והיינו שעצם יום השבת מביא האדם לידי תשובה [אלא שהתשובה דיום השבת היא מדריגה נעלית ביותר, "תשובה עילאה", שלמעלה מהזכרת עונות כו', כמשנ"ת בארוכה באגרת התשובה⁶ ובכ"מ]. אבל ע"פ הנ"ל (סוף סעיף א') אין גלאַטיק (חלק) לבאר כן בנוגע להתקיעה דא' דר"ח אלול — כי אין הטעם לתקיעה זו⁷ כדי להזהיר לתשובה, אלא, כמפורש בלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר — כדי "להתלמד", ואיך יתכן לומר, שהשבת (מצד עצמה) פועלת ה"להתלמד"? ג. ויש לומר הביאור בזה, בהקדם ביאור רבינו הזקן⁸ בהמנהג שתוקעים ביום הכפורים אחר נעילה תקיעה אחת — שתקיעה זו היא ע"ד התקיעה ב"שופר גדול" דלעת"ל, דתקיעות דר"ה (שהם מאה קולות, ובכמה מיני קולות, תקיעה שברים תרועה) הן "שופר" סתם, אבל התקיעה הגדולה שתוקעים בסיום וחותם הימים נוראים, לאחרי תפילת נעילה דיוהכ"פ, שהיא תקיעה אחת פשוטה, הרי היא תכלית העילוי דתק"ש — מעין ה"תקיעה גדולה" דלעת"ל. ביאור הדבר: מבואר בכ"מ⁹ שתוכנה הפנימי של תקיעה בשופר הוא — קלא פנימאה של הנשמה, שהיא צעקה פנימית ו"פשוטה", "קול פשוט" דוקא. [וזהו הביאור (הפנימי) בההלכה¹⁰ "כל הקולות כשרים בשופר" — כי עיקר ענין השופר הוא קול פשוט דוקא, ולכן אין נוגע "ציור" הקול, אלא עצם קול השופר]. וזהו ענין ה"תקיעה אחת" שתוקעים לאחרי תפילת נעילה, שהיא תקיעה אחת פשוטה, כי ענינה הצעקה הפנימית מעצם הנשמה שהיא למעלה מכל ענין של "ציור", אפילו מה"ציור" שבתשר"ת דר"ה שגם זה נק' קול פשוט לגבי קולות של כלי נגינה¹¹ [אלא שכדי להגיע לקול פשוט זה דיוהכ"פ, צריכים להקדים תקיעת מאה קולות דר"ה, ועי"ז באים אח"כ לתכלית העילוי בשופר, תקיעה אחת שבנעילת יוהכ"פ]. ד. והנה ע"פ הידוע בענין "כלל ופרט וכלל", דכשם שישנו ה"כלל" שבא לאחרי הפרטים, כך ישנו ה"כלל" שבא לפני וכהקדמה להפרטים, כן הוא גם בעניננו, שכשם שלאחרי פרטי מאה הקולות דר"ה באים לה"כלל" ותוכנו הכללי של שופר — תקיעה אחת פשוטה (קול פשוט דוקא) של נעילת יום הכפורים, הנה עד"ז הוא בהתחלת מ' הימים¹²,