81

תורה⁴⁵, אף שדברי סופרים עצמם באים — נלמדים או נרמזים עכ"פ — בדברי תורה.

וי"ל שבלשון "טפל חמור מן העיקר" מרומז גם זה שהחומר וכו' במעשה האדם (טפל) לגבי הקדושה הבאה משמיא (עיקר) — אין זה חומר במעשה האדם מצד עצמו, אלא שבא מן העיקר (משמיא).

(וע"ד המבואר בענין ולשון יפה כח הבן מכח האב⁴⁶, שגם כח זה בהבן שהוא יפה מכח האב, בא ונמשך "מכח האב").

ח. ע"פ הנ"ל יש לבאר יותר תוכן החילוק בין שני הפירושים שברדב"ז (בדין שאין פודין פירות הלקוחים בכסף מע"ש) — (א) משום דאשכחן דטפל חמור מן העיקר, (ב) משום שנחשב כאילו קנאם בירושלים — די"ל שהם שני ענינים (ושלבים) בהעילוי שבקדושה הבאה ע"י מעשה האדם לגבי הקדושה שבאה משמיא:

לפירוש הראשון, שהלקוח בכסף מע"ש הוא "טפל" לגבי פירות מע"ש עצמם — נמצא, שהקדושה הבאה ע"י מעשה האדם היא טפל לגבי הקדושה שמשמיא, שהיא ה"עיקר"; אלא שכיון ש"למעשה ידיך תכסוף", לכן יש "חומר" ומעלה במעשה האדם לגבי הקדושה שמשמיא — טפל חמור מן העיקר.

משא"כ לפירוש השני שברדב"ז (דפירות הלקוחים בכסף מע"ש "הרי זה כאילו קנאם בירושלים") — אין הלקוח בכסף מע"ש "טפל", אלא אדרבה, יש בו העילוי דגמר ושלימות קדושת מע"ש, "הרי זה כאילו קנאם בירושלים" (ששם מתקדשים הפירות באופן (ע"ד קדושת הגוף) שאא"פ לפדותם).

וזהו שלב שני בהעילוי שב"מעשה ידיך" של האדם, שבמעשה האדם גופא יש המעלה ד"קב שלו" (הקדושה הבאה ע"י מעשה האדם), וגם ה"תשעה קבים של חבירו", שזוהי שלימות העילוי שבמעשה האדם, שאין כאן שתי קדושות נפרדות, הקדושה שע"י מעשה האדם והקדושה שמשמיא, אלא הן נעשות קדושה אחת,

וי"ל כי זה ש"למעשה ידיך תכסוף" הוא מפני דישראל וקוב"ה הם כולא חד, כביכול⁴⁷.

ומטעם זה, גם פעולת ומעשה האדם כשהוא "בריחוק מקום", והתלוי' (לכאורה) לגמרי בהאדם — "הרי זה כאילו קנאם בירושלים", "יראה שלם"⁴⁸, תכלית שלימות הקדושה.

ויש לומר, שענין זה נרמז בשני הקצוות שבמעשר שני בכלל:

מחד גיסא "ממון גבוה הוא שנא'⁴⁹ לה' הוא (ו)לפיכך אינו נקנה במתנה כו' ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו כו'"⁵⁰, ומאידך — מצות אכילתו היא לא לכהנים או ללויים וכיו"ב, כ"א שהבעלים עצמן אוכלים אותו,

כי במצות מע"ש מתאחדים ב' הקצוות: הקדושה של גבוה, וזה עצמו — בקדושת דמעשה האדם גופא.

(משיחת ש"פ ראה תשמ"ה)