ספרי כ"ק אדמו"רלקוטי שיחותכרך לדראהשיחה א78

78

מעשר שני עצמו" הוא מפני "שכבר נגמר מצותו²¹ ושוב אינו נפדה"²²].

ג) לפירוש הא' (ברדב"ז) בדעת הרמב"ם, דזה שלקוח בכסף מע"ש אינו נפדה הוי בכלל טפל חמור מן העיקר (ולא כהטעמים דלעיל ש"האי לא מיקרי טפל חמור מן העיקר") — י"ל (כאופן הג' דלעיל) שדין פדיון פירות מע"ש הוי מצוה בפ"ע הנגמרת מיד בפדייתם²³ (ולא רק הכשר לאכילת פירות מע"ש בירושלים)²⁴. ולכן לא שייך לומר דכאשר קנה פירות בכסף זה הוי כאילו קנאם בירושלים ונגמרה מצותו — כי אין הבאת הכסף ולקיחת פירות בירושלים גמר מצות פדי', אלא הוא חלק מהמצוה הכללית דהבאת פירות מע"ש לירושלים ואכילתם שם (וכנ"ל, שבמצוה זו יש שני אופנים: להביא פירות מעשר עצמן, או להביא הכסף ולקנות הפירות בירושלים). ובמילא, לאחר שפדה פירות מע"ש מיד נגמרה חובת הפדיון²⁵, ומעתה חל עליו החיוב הכללי להביא הכסף או הפירות הקנויים בו לירושלים כו' (ע"ד החיוב להביא פירות מעשר עצמן לירושלים), וחובת ההבאה והאכילה לא נגמרה עד לאחרי אכילת פירות בירושלים;

ומכיון שאעפ"כ הפירות הלקוחים אינם נפדים כפירות מע"ש עצמם, הרי שהטפל חמור מן העיקר.

ד. ובזה יש לבאר גם כוונת הרמב"ם במ"ש "זה חומר בלקוח בכסף מעשר מפירות מעשר עצמן" — דלכאורה אינו מובן, מה מוסיף הרמב"ם בדברים אלה על עצם הדין גבי לקוח (שפירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינם נפדים) שכבר כתבו בהלכה שלפנ"ז?

וע"פ הנ"ל יש לומר, שבזה בא ה

הערות

21. ועד"ז הוא ברע"ב למשנה מע"ש שם [אלא שפירש כן בפירות שנטמאו, דלדעת ר"י "יקבר — הואיל ונגמר מצותו וקנה פירות ממעות מע"ש שוב לא יפדה"].
22. בקרית ספר אפשר לפרש שכבר נגמר מצותו — היינו מצות פדי' דפירות מע"ש, והוי מצוה בפ"ע. אבל בריטב"א ב"מ (נג, ב ד"ה כרבי יהודה) בתירוץ דברי ר"י "דהתם (גבי סלעים על דינרין (שם מה, א) דלא דריש כסף ראשון ולא כסף שני אלא כסף כסף ריבה) לא נגמר עדיין מעשה המעשר שעדיין לא נגמר פדיונו לגמרי", משמע דהוי מכלל מצות מע"ש, שסיומה הוא הבאתו לירושלים.
23. וי"ל דע"פ הנ"ל יומתק גם מה שמוסיף הרמב"ם (פ"ד ה"ג) ומפרט בהברכה "אשר קדשנו במצותיו וצונו (על פדיון מע"ש)" — ובמקורו (ירושלמי דמאי פ"א ה"ד) ליתא (וראה רמב"ם הל' מעשר ספ"א) — להדגיש שהוא קיום מצוה בפ"ע. אבל להעיר דבהעתקת הברכות ברמב"ם כמה אופנים: בכמה מקומות מביא כל נוסח הברכה, גם השם ומלכות, לפעמים כנ"ל "אשר קדשנו כו'", ולפעמים רק סיום הברכה — וראה רמב"ם הל' ברכות פי"א. ואכ"מ.
24. ואולי יש לבאר עפ"ז פסק הרמב"ם ברפ"ד, דכאשר פדה פירות מע"ש בדמיהן, אם לא פירש אלא הפריש מעות בלבד כנגד הפירות דיו ואינו צריך לפרש (כדעת ר' יוסי בפ"ד דמע"ש מ"ז) — כי כיון שדין פדיון הוא בהחפצא דהפירות עצמן, הרי נמצא שהפירות עצמם "עומדים" לפדות, אלא שתלוי ברצון הגברא איזה דין ואופן רוצה לקיים בפירות אלו אי להעלותם לאוכלם או לפדות אותם. משא"כ להפירוש שהוא רק היתר להגברא (כאופן הא' דלעיל) ואינו דין בפירות מע"ש גופא י"ל דצריך לפרש מעשיו כי הפירות מצ"ע אינם עומדים לפדיון. ועפ"ז יש לבאר מה שבדין הנ"ל מתחיל הרמב"ם "הרוצה לפדות", ולא התחיל ע"ד הלשון בכתוב באם לא תוכל להעלותן (וכיו"ב) אז תיפדה כו', כי א) דין פדיון אינו דין בדמוכרח דוקא, ב) הוי דין בגוף הפירות. אבל לכאורה כ"ז אפשר לומר גם לאופן הב' הנ"ל. ועצ"ע. ואכ"מ.
25. היינו שבזה נגמרה המצוה שבפירות מע"ש בריחוק מקום (שהרי לאחרי פדיונם מותרים באכילה בכ"מ).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

עמוד זה אינו מצטט גמרא, ולכן אין לו עמודים מקושרים.