77

כלומר: המצוה דמעשר שני היא — שפירות מע"ש צריכים להאכל בירושלים, ויש שני אופנים לקיים מצוה זו, אם ע"י הבאת הפירות עצמן, או ע"י פדיית הפירות בכסף ולקיחת פירות בירושלים (בכסף זה).

ב) דין פדיון פירות מע"ש בכסף אינו (רק) הכשר מצוה המביא למצות אכילת מע"ש בירושלים אלא הוא דין בפ"ע. והיינו, שבפירות מעשר שני יש שני דינים נפרדים (שאינם תלויים זב"ז): א) הבאת הפירות עצמם לירושלים ואכילתם שם. ב) דין פדי', דפירות הנמצאים בריחוק מקום מירושלים יש מצוה לפדות פירות אלו — "ונתתה בכסף וצרת הכסף בידך" (וכדמשמע גם מזה שקבעו ברכה מיוחדת על פדיית פירות מע"ש¹⁶, הרי שפדיית מע"ש אינה (רק) הכשר למצות הבאתו ואכילתו בירושלים).

ג. ויש לומר, שלפי שלשת אופנים אלו יש להסביר את חילוקי הטעמים בדין דהלקוח בכסף מעשר שני אינו נפדה בריחוק מקום (אף שפירות מעשר שני עצמם נפדים):

א) בשיטה מקובצת¹⁷ כתב "משום דאמר רחמנא במעשר טהור שפודים אותו חוץ לירושלים היינו בשביל טורח הדרך שחס רחמנא על טרחו כדכתיב כו' וזה שלקח מן הכסף פירות ברחוק מקום כדי לאכלו בירושלים ג"כ גלה דעתו דאינו חס על טרחו לפיכך אינו נפדה כשהוא טהור"¹⁸.

דלטעם זה מוכח שעיקר דין פדיון מע"ש הוא בגדר היתר להגברא, שבגלל קושי הטרחא חס עלי' רחמנא והותר לו להביא כסף (במקום פירות) לירושלים, ולפיכך, אדם זה שגילה דעתו שאינו חס על טרחו, הרי הוציא את עצמו מהיתר זה.

ב) טעם התוס'⁸ (כנ"ל), ד"מעשר עצמו טהור נפדה ברחוק מקום כדי ליקח בדמים בירושלים בקר וצאן כו', אבל אם לקח בו פירות חוץ לירושלים כדי לאוכלם בירושלים לא יפדה כמו שלא הי' פודה מה שהי' לוקח בירושלים" (וכמ"ש הרדב"ז (כנ"ל)¹⁰ ד"הרי זה כאילו קנאם בירושלים").

ולטעם זה, דין פדיון מע"ש (אינו רק היתר להגברא אלא ש)זהו דין (פדי') בהפירות, היינו שזהו ממצות מע"ש ש"מעשר עצמו טהור נפדה ברחוק מקום כדי ליקח בדמים בירושלים בקר וצאן כו'", אלא שדין פדי' זה הוא אך ורק בשביל לקיחת פירות בכסף זה¹⁹ — "ונתתה הכסף בכל אשר תאוה נפשך"¹⁹, ולכן, לאחרי שקנה פירות בכסף זה (אף חוץ לירושלים) נתקיימה ונגמרה מצות פדי' ושוב אין הפירות נפדים.

[וכן מפורש בקרית ספר כאן²⁰, דזה ש"פירות הנלקחות בכסף מעשר שני אינם נפדים בריחוק מקום כפירות