71

נפש", שבו מודגש רגש המרירות (כנ"ל) — ס"ל, ד"כובד ראש" פועל שתפלתו תתקבל אצל הקב"ה²⁹, וכמפורש בכתוב³⁰ "ואל זה אביט אל עני ונכה רוח" (וכמבואר בכ"מ³¹ שהקב"ה שומע אל תפלת העני),

ולכן אין נפק"מ מהי סיבת המרירות — כבכתוב "והיא מרת נפש", שהמרירות באה מפני שלא היו לה ילדים — כי רגש השפלות גורם שהקב"ה ישמע אל התפלה וימלא הבקשות;

ואילו להמ"ד דילפינן לה מהכתוב "אשתחוה גו' ביראתך" (או מ"השתחוו לה' בהדרת קדש") — המורה על יראה מחמת בושת וביטול לגבי הקב"ה — ה"ז נוגע להחפצא דתפלה, כי מעשה התפלה דורש שהאדם "יראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה"³², שבלי זה אין כאן חפצא של תפלה³³, והרגש זה (ש"עומד לפני השכינה") קשור בזה שהאדם הוא במצב של הכנעה ושפלות באופן שמתבטל לגבי רוממות האל (שעומד לפניו).

ד. ובזה יש לבאר הטעם שריב"ל לא הסתפק בכתוב ד"ואני גו' אשתחוה גו' ביראתך" אלא יליף לה מ"השתחוו לה' בהדרת קודש, אל תקרי בהדרת אלא בחרדת" — שיש לומר, שטעמו הוא בעיקר מצד תוכן הכתוב — שדוקא בכתוב זה מודגש ביותר ביטול להשם:

(א) חרדה — אינה יראה סתם, אלא ביטול שחודר בכל מציאותו³⁴ עד שגורם לחרדה. (ב) "(חרדת) קודש" — היינו שהאדם מרגיש קדושת הקב"ה, שזה מביאו לידי חרדה, יראת בושת³⁵ כנ"ל [משא"כ בלשון "יראתך" סתם, נכללים כל אופני יראת ה', גם יראת עונש ויראת חטא].

ועפ"ז יש לומר, שזה שבכתוב נאמר "הדרת קודש" (וריב"ל הוצרך לדרוש "אל תקרי בהדרת אלא בחרדת"), לא רק שאינו סתירה לדרשת ריב"ל, אלא אדרבה, זה נוגע להענין ד"כובד ראש" [וכנ"ל הכלל ב"אל תקרי", שאינו בא לעקור פירוש הפשוט, אלא להוסיף עליו] — כי כדי להגיע ל"חרדת קודש", יראת בושת, הוא ע"י ההתבוננות ב"הדרת קודש", הדרו וגדלותו של הקב"ה, כמבואר ברמב"ם (הנ"ל)²³ ד"היאך היא הדרך. . ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים כו'", ובלשון הרמ"א³⁶ שלפני התפלה על האדם להתבונן "ברוממות האל ובשפלות האדם".

ה. ויש לומר שרנב"י, הסובר ש"כובד