57

(לא רק בגודל הקושי והצער שהם גורמים, אלא) גם בתוכנם.

ואחד מהביאורים בזה י"ל⁵⁶:

אמרו חז"ל⁵⁷ שמיתת צדיקים מכפרת, ומבואר בתניא⁵⁸ החידוש שבכפרה זו לגבי הכפרה שע"י קרבנות, דקרבנות מכפרים רק על השוגג, משא"כ ע"י פטירת צדיקים — "פועל ישועות בקרב הארץ⁵⁹ לכפר על עון הדור אף גם על הזדונות".

כלומר: ביחד עם גודל עלייתו של נפש הצדיק בעת הסתלקותו מן העולם, שאז עולה "רוחו ונשמתו למקור חוצבו"⁶⁰ עם "כל מעשיו ותורתו ועבודתו אשר עבד כל ימי חייו"⁶⁰ — הרי גם בעלייתו זו, הנה לא זו בלבד שאינו עוזב את צאן מרעיתו, אלא עוד זאת, שבעלי' זו גופא הוא פועל "לכפר על עון הדור ואף גם על הזדונות" (קצה הכי תחתון)!

ומודגש גם בשבירת הלוחות, דאף שלא היתה למשה שום שייכות לחטא העגל (אפילו לא בגדר דיש בידו למחות, שהרי הי' בהר), ומ"מ, לא זו בלבד שהשתדל עד כדי מסירת נפש בפועל לפעול כפרה על החטא (כמ"ש להקב"ה "אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא גו'"⁶¹), אלא שגם שבירת הלוחות (שבאה בסיבת חטא העגל) עשה משה באופן שרק הוא בלבד האחראי לזה, כנ"ל.

ט. ובכל מיתה ובפרט של צדיקים — נאמר והחי יתן אל לבו⁶² — ללמוד מכל הנ"ל ליום כ"ף מנחם אב (שחל בשנה זו[ednref_1_*] (תשמ"ז) בש"ק פ' עקב) — יום הסתלקות אאמו"ר — שהסיבה בדרך הטבע להסתלקותו של אאמו"ר היתה מפני מסירת נפשו עבור הכלל, ועד שע"י זה נסתלק מן העולם קודם זמנו:

שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה והיו ימיו מאה ועשרים שנה,

מתוך מסירת נפש כו'.

ומובן, שאם בפטירת כל צדיק אמרו ש"פועל ישועות בקרב הארץ", עאכו"כ בהסתלקות שסיבתה (בדרך הטבע, טבע של "הארץ") היתה מפני מסנ"פ עבור כלל ישראל.

וכן הוא בכל שנה ושנה ביום היארצייט, שאז "הימים האלה נזכרים ונעשים"⁶³, שנמשכות עוד הפעם ופועל "ישועות בקרב הארץ", ואדרבה — מכיון שבכל שנה (ביום ההסתלקות במיוחד) עולה נשמת הצדיק ביתר שאת ויתר עז⁶⁴, מובן, שגם ה"ישועות" (שמצד עלי' זו) הן למעלה יותר.

וכל ישועה ובפרט ישועות (ל' רבים) ובקרב הארץ מקרבים וממהרים את