38

ח. ועפ"ז מובן מה שכולל יחד אהבה ויראה בתחלת ההלכה "מצוה לאהבו וליראה אותו", וכן כשביאר "היאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן כו'" (בהלכה ב) — ההתבוננות שמביאה ש"מיד הוא אוהב כו'", ממשיך בזה "וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו ויפחד ויודע שהוא ברי' קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות", כי יראה זו היא התבטלות בתכלית — ביטול הדיעה, והיא היא שבאה בהמשך לתנועת הריחוק שנרגשת בהצמאון דאהבה — "מתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול".

וזהו שמדגיש הרמב"ם תיכף בהתחלת דבריו "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ונאמר את ה' אלקיך תירא", דכתב שני תוארים הנכבד והנורא לגבי אהבה ויראה, אף שבקרא נאמרו שניהם בשייכות ליראה — "ליראה את השם הנכבד והנורא", כי "מצוה לאהבו" שברמב"ם אינה שונה בעצם מהותה לגמרי ממצות יראה, כי גם ה"אהבה" שברמב"ם כאן שייכת (בגדרה ותוכנה) לתנועת הביטול כו' שביראה, וכנ"ל, ולכן שתיהן שייכות לשני התוארים "נכבד" ו"נורא".

ט. ולפ"ז נמצינו למדים עוד חידוש גדול בדברי הרמב"ם, שאף שהתבוננות האדם היא "במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו כו'", היינו בזה שהאדם יוכל לידע ולהבין ולהשיג מהבורא, מ"מ האהבה היא לה' כמו שהוא למעלה מידיעה והשגת האדם, שלכן האהבה היא מרחוק.

וי"ל, שדבר זה מדגיש הרמב"ם בזה שמתחיל "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו", ומסיים "שנאמר ואהבת את ה' אלקיך גו'", שמדייק לכתוב "האל" לא "השם" או ה' וכיו"ב (שזהו דלא כמו שנאמר בכתובים שמביא תיכף "ואהבת את ה' אלקיך", "את ה' אלקיך תירא"):

בביאור מעלת שם הוי' לגבי שאר השמות, כותב הרמב"ם בספרו מורה נבוכים⁴⁷, ש"כל⁴⁸ שמותיו יתעלה המצויים בספרים כולם נגזרים מן הפעולות, וזה מה שאין בו נעלם, זולתי שם אחד, והוא יו"ד ה"א וא"ו ה"א, שהוא שם מיוחד לו יתעלה, ולפיכך נקרא שם מפורש, ענינו שהוא מורה על עצמו יתעלה⁴⁹ הוראה ברורה שאין בה שתוף, אבל שאר שמותיו הקדושים מורים בשתוף מפני שהם נגזרים מפעולות ימצא לנו כמותם".

וממשיך, "השם הזה (שם המפורש). . מורה על עצמו יתעלה באופן שלא ישותף אחד מן הנבראים באותה ההוראה, כמו שאמרו עליו ז"ל⁵⁰ שמי המיוחד לי, אבל שאר השמות הם כולם מורים על תוארים, לא על עצמות בלבד, אלא על בעל תוארים".

ומסיים, "כל השמות הללו הנגזרים לא נתחדשו כי אם אחר בריאת העולם. . שהם כולם שמות שהונחו כפי הפעולות המצויות בעולם, אבל כאשר תתבונן בעצמותו מעורטלת ומופשטת מכל פעולה, לא יהי' לו שם נגזר (מן הפעולה) כלל, אלא שם אחד מיוחד להורות על עצמותו".

ולכן כתב הרמב"ם "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו", דשם אל הוא השם הראשון בשמותיו