37

והביטול אליו, ולפי זה יש להבין מדוע כללן הרמב"ם בספר היד בחדא מחתא, ולכאורה הול"ל כמו בכל המצוות: מצות עשה לאהוב את השם שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, מצות עשה ליראה אותו שנאמר את ה' אלקיך תירא⁴¹.

ועכצ"ל שהרמב"ם בספר היד מדבר באהבה כזו שאינה הפכית מיראה אלא היא באותו הסוג⁴¹.

וההסברה בזה — ע"פ דיוק לשון הרמב"ם בהלכה זו, וז"ל "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ואין לה קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד⁴² צמאה נפשי לאלקים לאל חי", שמזה שמוסיף "ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול כמו שאמר דוד צמאה נפשי לאלקים לאל חי", מובן, שעיקר ענין האהבה הוא זה ש"מתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול", דמכיון שמכיר גדולת ה' ("יראה מהן חכמתו שאין לה ערך ואין לה קץ"), מרגיש ריחוקו מהשם וזה מביאו לצמאון ותשוקה.

[ועד"ז כתב להלן בסוף הענין לאחרי שביאר הפרטים דמעשה מרכבה ומעשה בראשית⁴³: בזמן שאדם מתבונן בדברים האלו ומכיר כל הברואים כו' ויראה חכמתו של הקב"ה בכל היצורים וכל הברואים מוסיף אהבה למקום ותצמא נפשו ויכמה בשרו לאהוב המקום ברוך הוא].

והיינו שגדר האהבה כאן אינו רגש של דביקות וקירוב, אלא התאוה והצמאון, שהוא הרגש ותנועה של ריחוק, שהוא רחוק מהשם ומתאוה אליו.

וזה מדוייק בלשון הרמב"ם "ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול" שידיעת השם הגדול הוא דבר הנמנע מבן אדם המחובר מגולם וצורה, כמו שהאריך הרמב"ם בהמשך הפרק⁴⁴ לגבי מעלת המלאכים, שגם המעלה הכי תחתונה דעשר המעלות דמלאכים (המדברים עם הנביאים, ונראים להם במראה הנבואה) "גם היא יודעת הבורא דעה שאין כח בני האדם המחוברים מגולם וצורה יכול להשיג ולידע כמותה" וגם "המעלה (במעלת המלאכים) שאין למעלה ממנה אלא מעלת האל ב"ה", "אינה יכולה להשיג אמתת הבורא כמו שהוא אלא דעתה קצרה להשיג ולידע".

[ויתירה מזה האריך הרמב"ם בפ"א⁴⁵, שגם משה רבינו לא הי' יכול להשיג מאמיתת המצאו כמו שהיא, וז"ל: מהו זה שביקש משה רבינו להשיג כשאמר⁴⁶ הראני נא את כבודך, ביקש לידע אמיתת המצאו של הקדוש ב"ה. . מציאות הקב"ה נפרדת בלבו משאר הנמצאים עד שידע אמתת המצאו כאשר היא, והשיבו ברוך הוא שאין כח בדעת האדם החי שהוא מחובר מגוף ונפש להשיג אמיתת דבר זה על בוריו, והודיעו ברוך הוא מה שלא ידע אדם לפניו ולא ידע לאחריו כו'].