36

שית שבהל' יסוה"ת, אינה רק בשביל התבוננות להגיע על ידה לאהבת ה', אלא שהיא חלק ממצות אהבת ה' גופא, שתוכנה דהמצוה — ההכרה במי שאמר והי' העולם].

ה. ברם עדיין לא נתבאר טעם השינוי הנ"ל, שבספר המצות הזכיר "ונתבונן במצותיו ומאמריו" ובספר היד לא הזכיר התבוננות זו³⁵.

גם צריך ביאור: בספר המצות שם ממשיך אשר "זאת המצוה גם כן כוללת שנהי' קוראים לבני האדם כולם לעבודתו יתעלה ולהאמין בו וזה שאתה כשתאהב איש אחד תספר בשבחיו כו' כן כשתאהב אותו יתעלה באמת כאשר הגיע לך מהשגת אמתתו אתה קורא בלי ספק הסכלים והפתיים לדעת ידיעת האמת אשר ידעתו ולשון ספרי ואהבת את ה' אהבהו על הבריות כאברהם אביך כו'".

וצ"ב מדוע לא הביא ענין זה בס' היד כשביאר מצות אהבת ה', והרי בכלל בספר היד מאריך ומפרט יותר בפרטי דיני המצוה מבסהמ"צ, שכותב רק הנקודה הכללית, וראשי פרקים מהלכות המצוה?

ו. ויובן זה בהקדם דיוק לשון הרמב"ם בס' היד שם³⁶ כשמתחיל לבאר מצות אהבת ה': "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו שנאמר ואהבת את ה' אלקיך ונאמר³⁷ את ה' אלקיך תירא".

ולכאורה כמה תמיהות בדבר:

א) מדוע דייק הרמב"ם "האל הנכבד והנורא", ולא נקט לשון הרגיל "השם הנכבד והנורא" (וכמ"ש מיד לאח"ז (בה"ב) "לידע השם הגדול")? ויתירה מזו, הרי זו לשון הכתוב³⁸ "ליראה את השם הנכבד והנורא הזה" (וכפי שהובא גם ברמב"ם בהל' נשיאת כפים³⁹ (לגבי הזהירות באמירת ולימוד שם המפורש) "כל זה גדולה לשמו הנכבד והנורא").

ב) מלשון הרמב"ם "האל הנכבד והנורא הזה מצוה לאהבו וליראה אותו" משמע, ששני התוארים "הנכבד והנורא" הם כנגד ב' המצות ד"לאהבו", "וליראה אותו", שזה שהאל הוא "נכבד" מביא את האדם לאהוב אותו (וכפי שכתב הרמב"ם בהלכה שלאח"ז (כנ"ל) "בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר כו'", שכאשר משיג גודל חכמתו של הקב"ה הרי זה מביא גם לכך שמכבדו ומשבחו ומפארו), ו"יראה" באה מזה שהאל הוא "נורא" כפשוט. ולכאורה בפסוק הנ"ל נאמר (רק) "ליראה את השם הנכבד והנורא", הרי משמע ששני התוארים שייכים וגורמים ליראה⁴⁰?

ז. ויש לומר הביאור בכל זה:

אהבה ויראה הרי הן שתי מצוות (ומנאן הרמב"ם לב' מצוות במנין המצות), ועוד זאת — שהן שתי מדות שונות ועד להפכיות, כמובן בפשטות שאהבה היא תנועה של קירוב אל הנאהב, ויראה ופחד היא ריחוק מן הנורא