ספרי כ"ק אדמו"ר לקוטי שיחות כרך לד ואתחנן שיחה א27

27

והאמוראים הראשונים ולא הובא ממנו בתלמוד כ"א מעט מזעיר. . והשאר נשכחו משום שאין חיוב לחזור עליהן מאחר שלא ניתן הפלפול²⁷ רק למשה".

הרי שאין איסור לשכוח פלפולה של תורה (ומספיק לזכור רק "ההלכות בטעמיהן"²⁸). ולפי זה מותר לכתחילה לשכוח הפלפול והקושיות והפירוקים.

כלומר: אף שמפורש בהל' ת"ת שם²⁹, שבחיוב לידע ולזכור כל תורה שבע"פ כולה נכלל גם "תלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות" (כי "אם אינו יודע טעמי ההלכות אינו מבין גופי ההלכות לאשורן על בוריין") — הרי מבואר בהל' ת"ת שם³⁰, דלפרש"י "נחלק התלמוד לב' חלקים": טעמי ההלכות בלי פלפול (שקבלו איש מפי איש³¹), ופלפול התורה "להבין דבר מתוך דבר" וכו', שלפ"ז י"ל, שגם בתלמוד בבלי שני חלקים אלה (א) החלק של טעמי ההלכות בקצרה, (ב) הקושיות ופירוקים שהם בגדר "פלפול" — ור"ז רצה לשכוח רק חלק הפלפול שבגמרא בבלאה (שמותר לשכוח), ולא³² הטעמים.

אבל צ"ע אם אפשר לתרץ כן, כי נוסף לזה שבהלכות ת"ת שם³³ משמע שהאיסור לשכוח דבר מדברי תורה חל על כל תלמוד בבלי [והקושיות ופירוקים שבתלמוד בבלי אינם בגדר "פלפול" בעלמא (שמותר לשכוח), כי הם מוכרחים לידיעת טעמי ההלכות בקצרה]³⁴ — הרי עוד זאת, מפשטות לשון הגמ' "דלשתכח גמרא בבלאה מיני'" משמע ששכח כל "גמרא בבלאה" (שבימיו)³⁵, ולא רק חלק הקושיות והפירוקים שבה³⁶.

ד. ויש להוסיף:

לפום ריהטא קושיא זו על ר"ז אין לה מקום לפי שיטת הרמב"ם שאין חיוב בידיעת טעמי ההלכות (אפילו לא בדרך קצרה) בשביל ידיעת ההלכות עצמן³⁷, ולשיטתו, חיוב ידיעת תורה שבע"פ כולה (והאיסור לשכוח "דבר מדברי דיני תורה") כולל רק "משנה", דהיינו הלכות פסוקות, ולא "תלמוד" ("גמרא")³⁸ —

הערות

27. נדרים לח, א.
28. קו"א שם. וראה שם פ"ב ס"א (וקו"א שם). שם ס"ג. רפ"ג.
29. פ"ב ס"א (וראה קו"א שם).
30. קו"א לרפ"ב שם.
31. קו"א לרפ"ג שם (יח [תתמב], סע"א ואילך).
32. ראה לשון רש"י ב"מ שם (סד"ה דלא נטרדי') "ומיישבין את הטעמים בלא קושיות ופירוקין". ומשמע לכאו', שרצה לשכוח רק הקושיות ופירוקים ולא הטעמים.
33. פ"ב ס"י (הובא לקמן סעיף ה).
34. אבל ע"פ מש"כ אדה"ז בקו"א לרפ"ג שם, ד"דהאידנא (ש)הטעמים כתובים וחתומים בתלמוד וא"א לעמוד עליהם אלא ע"י פלפול ההלכה אבל. . בימיהם שהיתה התורה בע"פ היו סדורים להם טעמים בדרך קצרה ג"כ", נמצא לכאו', דהאיסור לשכוח שום דבר מכל התלמוד כולו (גם מהשקו"ט והפלפול) הוי רק "האידנא", משא"כ (בזמן המשנה ועד"ז) בימי ר"ז האיסור הוא רק בנוגע לטעמים הקצרים, אבל הותר אז לשכוח השקו"ט והפלפול. וראה הערה 32. ועצ"ע.
35. אבל מובן שי"ל שב"גמרא" לא נכללו גם ההלכות פסוקות דמימרות אמוראים — כי גדר "גמרא" ("תלמוד") הוא ידיעת טעמים או פלפול, והלכות פסוקות שבגמרא הם בגדר "משנה" (הל' ת"ת לאדה"ז שם ס"א), וא"כ מובן דמ"ש דר"ז שכח "גמרא בבלאה" אין הכוונה להלכות פסוקות אלא רק לטעמים או פלפול.
36. אבל י"ל ד"גמרא בבלאה" הוא רק הפלפול שבבבלי, כי בלי פלפול הרי זה "תלמוד" (סתם) שהי' גם בימי התנאים ואצל התנאים.
37. ראה בארוכה קו"א לרפ"ב שם.
38. עיין רמב"ם הל' ת"ת פ"א הי"ב.

מצוטט ב־1 עמודים

שולחן ערוך ד לקו"ש חל"ד ע' 27

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.