18

[יש מפרשים¹¹, "שהוקשה לו (לרש"י) בכתוב, שמשה הי' מוכיח לישראל על מה שעשו, אבל מה שאמרו שהמקום הי' שונא אותם אין להם על זה אשמת דבר מפני שזה עלה במחשבתם ואין כאן מקום לתוכחה, לזה תירץ שמה שהוכיח משה רבע"ה לישראל בזה. . מפני שהיו שונאים למקום" (וכהמשך פרש"י "אבל אתם שונאים אותו משל הדיוט אומר כו'").

אבל גם פירוש זה צ"ע, לכאורה, כי אדרבא הסברא נותנת שיש מקום להוכיח את ישראל על מחשבתם זו שהקב"ה הוציאם ממצרים משנאה ח"ו, כשם שהיו ראוים לזה שהוכיחם משה על העדר אמונתם ביכולת ה' להביא אותם לארץ כנען (ואין אומרים ע"ז "שזה עלה במחשבתם ואין כאן מקום לתוכחה"). ומה גם שאמירתם "בשנאת ה' אותנו הוציאנו גו'" היא בנוסף לכללות העדר אמונתם ביכולת ה', וה"ז מגדיל את חטאם ביותר וראויים הם לתוכחה מיוחדת על אמירה זו].

ב. גם יש לדייק בלשון רש"י:

א) תחילת לשון רש"י "והוא הי' אוהב אתכם" — מאי קמ"ל? וכי ס"ד שאין הקב"ה אוהב את ישראל — עד שרש"י הוצרך להשמיענו ש"הוא הי' אוהב אתכם"¹²?!

ב) פשטות משמעות לשון המשל "מה דבלבך על רחמך מה דבלבי' עלך" היא ענין "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם"¹³, היינו שכן הוא באמת. אבל בנמשל ה"ז רק בדמיונם של ישראל, דלהיות שהם היו שונאים את המקום לכן נדמה להם ואמרו שגם הקב"ה שונא אותם (היפך האמת ש"הוא הי' אוהב אתכם").

במפרשים¹⁴ ביארו שמשל זה הוא רק במדת בני אדם, אבל מדת הקב"ה אינה כן, דאע"פ שאתם שונאים אותו, הוא אוהב אתכם.

[וי"ל שבזה מובן דיוק הלשון "משל הדיוט"¹⁵ — כי משל זה אינו מתאים כלפי מעלה, ואינו נכון אלא במדת (וטבע) בני אדם (ומה שבנ"י אמרו "בשנאת ה' אותנו" הי' רק בדמיונם הם)].

אבל עדיין לשון רש"י דחוק קצת, דהרי סו"ס כוונת המשל בנדו"ד היא רק להטעים אמירת ישראל "בשנאת ה' אותנו", ולא לתאר הדברים כהווייתן, וא"כ הו"ל להדגיש שאין זה אלא לפי דמיונם (כמו "אתה אומר"¹⁶ וכיו"ב)¹⁷ ולא