11

[ובפרט ששניהם, מלאכת המשכן ומינוי הדיינים, אירעו — לפי פרש"י — בסמיכות זמן זל"ז, שהרי פרשת מינוי הדיינים היתה (כפרש"י בפ' יתרו¹⁶) למחרת יום הכפורים (או עכ"פ בסמיכות אליו), ובו בזמן הי' הציווי על מלאכת המשכן (כפרש"י בפ' תשא¹⁷)].

ובהכרח לומר, שלא הרי "נבונים" שהוצרכו לדיינים, כבעלי תבונה שהוצרכו לעשיית המשכן¹⁸.

וכדי לבאר את יתרון המעלה שב"נבונים" לצורך דיינים לגבי התבונה שהוצרכה לעשיית המשכן — מביא רש"י משל מ"שולחני", לומר לך ש"נבון" כאן (בנוגע דיינים) "דומה לשולחני תגר", כדלקמן.

ג. ביאור הדברים:

בהבנת "דבר מתוך דבר" — ישנם שני אופנים (כלליים): (א) כאשר לומד דבר וענין מסויים, אין לימודו באופן שמבין רק מה ש"שומע מאחרים" ותו לא מידי, כי אם, שמתוך ענין זה הוא מבין מעצמו עוד פרטים נוספים שלא שמעם בפירוש. (ב) "מבין דבר מתוך דבר" באופן של חידוש ממש. והיינו שלא רק שהוא מרחיב הבנתו בהענין ששמע בתוספות פרטים, אלא שעל יסוד "דבר" זה, הוא בא להבנת דברים חדשים ממש¹⁹.

וזהו החילוק בין בעלי תבונה בנוגע למלאכת המשכן או — לדיינים "נבונים" — דאף שבמלאכת המשכן הי' צורך בתבונה, היינו לא רק לשמוע מאחרים אלא גם להבין "דבר מלבו מתוך דברים שלמד"²⁰, הרי זוהי רק הרחבת ההבנה ב"דבר" עצמו מיני' ובי', ולא הבנת דבר חדש; משא"כ בנוגע לדיינים, הי' צורך ב"נבונים" שבכוחם להבין (מתוך דבר) דבר שיש בו חידוש ממש.

וזוהי כוונת רש"י בהביאו המשל מ"שולחני תגר"²¹, דגם "כשאין מביאין לו הוא מחזר ומביא משלו" — שבזה מוסבר, שהכוונה כאן היא ל"נבונים" כאלה שאינם מסתפקים במה שמבינים ומרחיבים את הדבר שלמדו (כשולחני המרוויח ממה ש"מביאים לו"), אלא שהם מבינים עי"ז דברים חדשים ממש — כמשל "שול