179

והחילוק בין משפטים וחוקים הוא: במשפטים כללות המצוה הוא ענין ששכל האדם מחייבו, וענין זה של המצוה גובר ומכריע על פרטי המצוה שאין להם טעם; משא"כ בחוקים, שבהם גובר חלק המצוה שאין לה טעם (אם מצד שכללות המצוה אין לה טעם ידוע, או שיש לה ריבוי פרטים שאין בהם טעם³⁶) על חלק המצוה שיכולים לתת לו טעם (ובפרט שגם הטעם שיכולים לתת אינו רק "עצות מרחוק מגדול העצה", כנ"ל).

ועפ"ז מובן, שבחוקים ישנם שני הענינים: קבלת עול מלכותו וההתבוננות בטעמים, ואינם סותרים זא"ז — כי הם בחלקים שונים של המצוה: יש בחוקים מה ש"אי אפשר ליתן טעם כלל" (ובחוקים — חלק זה הוא הגובר ומכריע) — וקיום המצוה הוא ע"י יראת המלכות, קבלת עול מלכותו [ובהם צריך האדם לומר "אפשי ומה אעשה אבי שבשמים גזר עלי"³⁷]; ומצד חלק המצוה ש"אתה יכול ליתן לו טעם" — ההתבוננות בטעם המצוה (אף שחלקה העיקרי אין לו טעם)³⁸.

ז. והנה, ע"פ כל הנ"ל נמצא, שלשיטת הרמב"ם יש "התכללות" בהמצוות: במשפטים יש ענין של "חוקה" (שאי אפשר ליתן טעם כלל), והיינו פרטי המצוה; ולאידך, בחוקים יש טעם ותועלת (וכן הוא בכל החוקים, כדיוק לשון הרמב"ם בנוגע לשלמה המלך, ש"הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה").

ובטעם הדבר — יש לומר:

מטבע האדם שטבע בו השם שציווי שיש לו טעם (משפטים) — קיומו הוא ביתר חיות ותענוג³⁹, וציווי שאין לו טעם (חוקים) — קיומו הוא ביתר קבלת עול, כחוק וגזירת המלך.

והתכלית הרצוי' היא — שתהיינה שתי המעלות בכל המצות, שגם קיום החוקים יהי' מתוך חיות ותענוג (כמו משפטים), ולכן גם בחוקים יש ענין של "טעם"; ולאידך, גם המצוות דמשפטים צריך לקיימם (לא רק מצד הטעם השכלי, אלא) מצד רצון הקב"ה, "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", כמו חוקים — ולזאת אין טעם לפרטי המצוות (דמשפטים), שגם קיומם של משפטים קשור עם קבלת עול מלכותו וקיום גזירתו של הקב"ה.