177

שים"²⁸ — כיצד יעלה על דעתו שיהי' ביכלתו לפדות "בפחות משוויו", הרי "כל הבאין לפדות" יציעו סכום גדול יותר, וכ"ש וק"ו שה"שלשה בקיאין" לא יניחו לפדות בפחות משוויו²⁹?

וכן אינו מובן — החשש ש"אם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא" — דלאחרי שרואים שהקדיש ממונו (עי"ז שהתגבר על יצרו וטבעו להרבות קנינו³⁰), אעפ"כ חוששים לא רק שמא יחזור בו, אלא שיתהפך מן הקצה אל הקצה, עד שישקר ו"יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא"!

והביאור בזה — שטעמים אלו הם "עצות מרחוק מגדול העצה": מצד שכל הפשוט דהאדם אין זה דבר המתקבל, אבל "ירדה תורה לסוף מחשבת האדם כו'", דהיינו, שהקב"ה שברא את האדם ותכונות נפשו, יודע את טבע האדם עד "סופו", שטבע זה "להרבות קניינו ולחוס על ממונו" יש בכוחו להטות את האדם עד שישתדל לפדות בפחות משוויו, ועד שאפשר שיתהפך מן הקצה אל הקצה, ותמורת רצונו הקודם להקדיש ממונו לה', יתנהג באופן הפכי, עד ש"יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא".

ורק הקב"ה בורא האדם יכול ליתן "עצות" אלו³¹.

ה. אבל עדיין אין הענין מתיישב כל צרכו:

כל הנ"ל מתרץ רק שגם לאחרי נתינת הטעם לחוקים, קיומם תלוי ב"יראת המלכות" וקבלת עול מלכותו (כי הטעמים ש"אתה יכול ליתן" לחוקים אינם טעמים המוכרחים בשכל האדם, אלא "עצות מרחוק מגדול העצה") — אבל עדיין צריך ביאור: סו"ס ההתבוננות בטעמי החוקים הרי היא היפך מענין קבלת עול, כמובן בפשטות, דכאשר האדם משתדל ומשתוקק למצוא טעם ותועלת במצוה, ה"ז סתירה להשתוקקות לקבל ע"ע המצוה רק משום שכך גזר הקב"ה.

גם אינו מתורץ היטב מרז"ל הנ"ל שבחוקים צריך האדם לומר "אפשי" — דלכאורה, כיון שסו"ס ביכולתו של שכל האדם להבין שיש תועלת בענין החוקים (וכפי שביאר הרמב"ם בספרו מו"נ התועלת בכו"כ חוקים) — אף ששכל מצ"ע אינו מכריח ענינים אלו — א"כ "נפש החשובה" צריכה לומר (עכ"פ לאחרי ההתבוננות בטעמי החוקים) "אי אפשי"?

ו. ויובן זה בהקדים דברי הרמב"ם במורה נבוכים⁷, שלאחרי שמבאר ש"כל המצות. . יש להן טעם. . תכלית מועי