160

נזרע ולא נאסוף את תבואתנו"³⁹, "וצויתי⁴⁰ את ברכתי לכם גו'".

ויש לומר, שאין הכוונה במצוה זו רק למי שעדיין לא הגיע להדרגא ד"מאמין בחי העולמים וזורע" ולכן זקוק הוא למצות שביעית להחדיר בו הכרה זו, אלא אפילו מי שזרע את שדהו במשך שש השנים באופן ד"מאמין בחי העולמים וזורע" (כנ"ל) — מ"מ, גם אצלו פועלת מצות שביעית חידוש עיקרי.

והביאור בזה:

במשך השש שנים, אף שהאדם יודע שלא חוקי הטבע ומעשה זריעתו הם הסיבה האמיתית לצמיחת התבואה והפירות, מ"מ, כיון שבפועל ישנה בזה עשיית האדם, וברכת ה' באה אליו באמצעות עשייתו, "וברכך ה"א בכל אשר תעשה"⁴¹ דייקא, לא ניכרת בגלוי ולעיני בשר אמונתו בחי העולמים;

ודוקא בשנה השביעית, כשאינו זורע כו' ואין שום פעולה ומעשה בני אדם, ומ"מ ה"ה עוסק בלימוד התורה⁴² במנוחה בלי שום דאגה, ה"ז מורה על האמונה שלו בחי העולמים.

ז. וע"פ כל הנ"ל תובן השייכות דשביעית לההנהגה ד"מקיים את דברו" (עד לתכלית השלימות בזה באופן של מדת חסידות, ועד כהנהגת רב):

דרכי הקנינים ישנם גם אצל אומות העולם, שכשאדם עושה קנין (לפי דרכי הקני' בכל מדינה, הנהוגים בכל אתר ואתר) עובר הדבר לבעלותו. אבל אצל איש ישראל, התוקף שבמעשה קנינים שלו אינו מפני שכן מקובל בדרכי העולם אלא מפני שכן צווה הקב"ה בתורתו, ונתן לנו דיני קנינים, כמ"ש⁴³ "כי תמכרו גו' או קנה מיד עמיתך" וכיו"ב.

ומוסיפה המשנה בסוף שביעית, שישנה הנהגה נעלית עוד יותר, ד"כל המקיים את דברו", אע"פ שלא הי' כאן שום מעשה קנין, וא"כ לא רק מצד דרכי העולם לא נקנה החפץ, אלא גם מצד התורה לפי שורת הדין (שנתנה תוקף לדרכי הקנינים) לכאורה אין כאן קנין — מ"מ, מצד גודל מדת חסידות שלו (הבאה מכללות ציווי התורה בעומד בדיבורו), כיון שהתחייב עצמו בדיבורו, ה"ז נחשב אצלו שהדבר נקנה כבר, והוא מקיים את דברו.

ויהי רצון שע"י העסק במס' שביעית ועד לגמרה וסיומה, נזכה בקרוב לקיים מצוה זו בפועל, שיקויים היעוד "רצית ה' ארצך ("עשו את השמיטים") שבת שבית יעקב"⁴⁴, בביאת משיח צדקנו, שיוליכנו קוממיות לארצנו בשנה זו^* — שנת "תשמט ידיך"⁴⁵ — ממש.

(משיחות ו' תשרי וש"פ האזינו תשמ"ז)