124

רוח סערה ותרומם גליו"²⁶ והאדם עיף ויגע וכיו"ב, וחבירו (הנמצא ביבשה) יכול בודאי להציל את הטובע — "אתה יכול להצילו".

וכדי לבאר שהמדובר במצב שיש חשש סכנה להמציל (אף שעדיין ברור ש"אתה יכול להצילו"), מוסיף רש"י — "וחי' או לסטים באים עליו", כלומר, שחידוש התורה ב"לא תעמוד על דם רעך" ("לראות במיתתו ואתה יכול להצילו") מודגש במקרה שאדם טובע בנהר, ונוסף על כך "חי' או לסטים באים עליו"²⁷, ובדרך ממילא יש חשש סכנה (גם) להמציל, כי כך הוא טבע הדברים, שחי' הבאה להתנפל על הטובע בנהר ובא א' להצילו, תבוא ותפול גם על המציל²⁸. אבל מ"מ עדיין ה"ז בגדר "אתה יכול להצילו" (בודאי), כי אין חשש סכנה כזה גורע ביכולת ההצלה עצמה, אלא שיש חשש שאחרי ההצלה²⁹ תתנקם החי' במציל כנ"ל.

ועפ"ז מדוייק לשונו של רש"י "חי'" סתם ולא "חי' רעה" — כי [נוסף לכך שאינו הווה ומצוי שחי' רעה תבוא אצל נהר (הקרוב לישוב), הנה עוד ועיקר]: אם חי' רעה באה עליו, הרי גם המציל הוא במצב של סכנה ודאית (ע"ד הרגיל וב"הווה") המטלת בספק אפשריות ההצלה, ושוב אינו חייב להכניס את עצמו בסכנה כזו בשביל ספק הצלת חבירו.

ולכן מדייק רש"י שהמדובר ב"חי'" סתם, שבכלל אינה מהווה סכנה לאדם, כי פוחדת ממנו³⁰, אלא שבדוגמא זו, בראותה אדם טובע בנהר (שע"פ טבע) מפרפר בידיו ורגליו ונחלש וכו' אינה יראה מלהתנפל עליו כו'. משא"כ לגבי המציל, שאינו במצב של חלישות וכו', ה"ז רק חשש בעלמא, ולכן חייב האדם להציל את חבירו, "לא תעמוד על דם רעך".

ובזה יובן גם הטעם שמקדים רש"י "חי'" ל"לסטים" — כי (נוסף לזה שעל יד נהר מצויות חיות יותר מלסטים, וה"ז יותר "הווה", הנה) בזה מרמז רש"י, שה"לסטים" כאן הם מסוג דומה ל"חי'" שלפנ"ז, שאינה חי' רעה אלא חי' סתם (כנ"ל) — וכמו"כ אין המדובר כאן בלסטים המוכנים להתנפל על כל אדם כו' (שאז גם המציל באותה סכנה ודאית), אלא לסטים כאלו שבדרך כלל פוחדים מבני אדם, אלא שבראותם "טובע בנהר" (שחלש ביותר) יתנפלו עליו כו'.

ה. ויש להוסיף עוד טעם — ע"ד ההלכה — שלא הסתפק רש"י בהדוגמאות ד"לסטים באים עליו או חי' רעה באה עליו" כשלעצמן, כ"א בצירוף להדוגמא ד"טובע בנהר" (כנ"ל) — שאין זה רק משום שטביעה בנהר היא דוגמא רגילה ב"הווה", אלא משום שלשיטת רש"י (בפירושו עה"ת), גם במצב שפעולת ה