122

משמיט תיבת "רעה" (שבתו"כ) וכותב "חי'" סתם [ואף שגם בגמ' ליתא, הרי שם עכ"פ נאמר "חי' גוררתו", שמודגש שהמדובר בחי' רעה], (ב) רש"י נקט כגירסת הגמ', שהדוגמא ד"חי'" באה לפני "לסטים", ולא כבתו"כ, שהדוגמא ד"לסטים" באה לפני "חי'".

ג. ויש לומר הביאור בכ"ז:

כוונת רש"י אינה לבאר פירוש התיבות "לא תעמוד על דם רעך" — כי מובן ופשוט גם בלי פרש"י שכוונת הכתוב היא להצלת "רעך" ממיתה — אלא שבא ליישב קושי בלשון הכתובים:

כיון שכוונת הכתוב היא לחייב את האדם לעשות כל מה שביכלתו להצלת חבירו — מדוע נאמר זה בלשון של שלילה, איסור ד"לא תעמוד על דם רעך", ולא בל' של ציווי מפורש על העיקר (קום ועשה) — החיוב להציל את חבירו ממות (ע"ד שמצינו במצוות שנאמרו בנוגע להצלת ממונו של חבירו, "עזוב תעזוב עמו"¹⁶, "השב תשיבנו לו"¹⁷ וכו')?

[וגם אם רצה הכתוב להחמיר ולאסרו בלאו — הרי לכל לראש הו"ל לכתוב העיקר, החיוב (מצות עשה) להציל את חבירו (ע"ד מצוות הנ"ל להציל ממון חבירו), ואח"כ להוסיף גם לאו].

ומזה מובן, שאין כוונת הכתוב לחדש את עצם החיוב להציל את חבירו מסכנת מות [ובפרט שחיוב זה נלמד מק"ו מזה שחייבים לעזור לחבירו בכל דבר, אפילו הצלת ממונו כנ"ל, ועאכו"כ בהצלת נפשו¹⁸] — אלא שיש בפסוק זה חידוש באופן החיוב של הצלת חבירו שאא"פ ללמוד ממקום אחר.

וחידוש זה מודגש בלשון הכתוב "לא תעמוד על דם רעך", דמזה מוכח שהמדובר הוא במצב הנותן מקום לאמר שמותר לאדם לעמוד ולהתעכב מלהצילו, וע"ז בא ציווי הכתוב "לא תעמוד גו'".

הא כיצד — כשחבירו נמצא בסכנה כזו שהצלתו כרוכה בסכנה לחייו של המציל. ובמילא מובן, שבאופן זה יתכן לומר שהאדם יכול (ואולי עוד יותר — חייב) להשאר לעמוד במקומו, כדי שלא לסכן את עצמו¹⁹. ולזה בא ציווי מיוחד "לא תעמוד על דם רעך", דכיון שהמדובר ב"דם רעך", סכנת מיתה (ולא רק חבורה, ועאכו"כ לא רק ממון), אסור לעמוד ו"לראות במיתתו" אלא חייב להצילו²⁰.

אבל לאידך גיסא מובן, שאם פעולת