115

[ולכן דין זה הוא רק בגזילה, כי המציאות של עמידת הבעלים בפניו להציל ממונו או למנוע הגזל, באופן שיבוא לידי שפיכות דמים, היא — "ע"ד הרוב" — בגזילה, ולא בגניבה³² ושאר אופני לקיחת ממון].

אבל קשה לפרש כן כוונת הרמב"ם כי:

א) אם כוונת הרמב"ם שהלכות אלו הן המשך של תוכן אחד מענין לענין, דכאשר מעשה אסור אחד מביא לידי מעשה אסור אחר נחשב המעשה הראשון כאילו הוא כולל את המעשה הבא על ידו, אז הול"ל תחילה "כל החומד כאילו גוזל"³³ וכיו"ב — בדומה למ"ש אח"כ "כל הגוזל. . שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו". ומזה שנקט רק הא ד"כל הגוזל כו'" משמע שזהו ענין מיוחד באיסור גזילה דוקא.

ב) למה נקט הלשון "כאילו נוטל נשמתו ממנו", ושינה מלשון "שפיכות דמים" שבהלכה הקודמת?

ג) מאופן חלוקת ההלכות ברמב"ם משמע, דהא ד"כל הגוזל את חבירו כו' כאילו נוטל נשמתו" אינו המשך וסיום ההלכות שלפנ"ז (כבהלכה הקודמת לזו³⁴ — "הא למדת שהמתאוה עובר בלאו אחד וכו'"), אלא הוא דבר חדש.

ד. ולכן נ"ל, שהרמב"ם ס"ל, שהטעם ד"כאילו נוטל נשמתו" הוא לא משום שמעשה הגזילה עלול להביא לידי שפיכות דמים (בפועל), אלא מצד גוף לקיחת "ממון האדם בחזקה"³⁵, בע"כ של הבעלים: לקיחת "ממון האדם בחזקה" אינה רק פעולה של נטילת ממון חבירו, אלא בפעולתו זו הוא מבטל ומפקיע את בעלותו של האדם מעל רכושו, ולכן ה"ז "כאילו נוטל נשמתו ממנו". ונלמד מהכתוב "נפש בעליו יקח", שכיון שבעלותו מחפץ זה מופקעת ע"י הגזילה, ה"ז כנטילת נשמתו.

וכלל זה הוא בכל הגוזל את חבירו שוה פרוטה, בלי חילוק אם חבירו עני או עשיר [אלא שאם הוא פחות משוה פרוטה, שאין פחות משוה פרוטה ממון³⁶, לא נחשב כ"נוטל את נשמתו"³⁷, כיון שבאופן זה אינו מבטל בעלות על "רכוש"³⁸], ומובן שזהו רק בגוזל חבירו,