114

ועוד זאת: לדעת התוס' צריך לומר, דמה שאמרו "הגוזל את חבירו. . כאילו נוטל נשמתו" הוא לאו דוקא, דהוא הדין בגונב את חבירו שוה פרוטה²², שהרי טעם זה "משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות" הוא גם בגניבה, שבכל אופן הרי הוא נוטל נשמתו ממנו. וכדמוכח מקושיית התוס' אדברי הגמ' "גדול אונאת דברים מאונאת ממון. . זה בגופו וזה בממונו", שהמדובר באונאת ממון, ועכצ"ל שהתוס' ס"ל שגם המאנה את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו²³.

משא"כ לדעת הרמב"ם, דמזה שסתם הרמב"ם (כלשון הש"ס) "כל הגוזל כו'" (והביאו בהל' גזילה), משמע²³, שקאי רק בגזילה ולא בשאר אופני לקיחת ממון חבירו.

[וקושי זה ישנו גם אם נפרש בדעת הרמב"ם, שהטעם ד"כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו" הוא (כמ"ש במפרשים²⁴) לפי ש"הממון. . ג"כ נחשב כמו אחד מחלקיו. . כמו שאמרו חכמים פעמים הרבה הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל את נפשו. . הצדיקים²⁵ חביב עליהם ממון שלהם יותר מגופם" [ובפרט ע"פ דברי רבינו הזקן²⁶ בנוגע לצדקה שנחשב כאילו "נותן חיי נפשו לה'", "הואיל ובמעות אלו [שנותן לצדקה] הי' יכול לקנות חיי נפשו"] — כי גם לפי ביאור זה אין הפרש בין גזילה לגניבה או שאר אופני לקיחת ממון חבירו, דכיון שמפסיד ממונו שהוא "כמו אחד מחלקיו" ה"ז "כאילו נוטל נשמתו"].

ג. והנה לכאורה יש מקום לבאר טעם הדבר, ע"פ מ"ש הרמב"ם בהלכות הקודמות²⁷ "התאוה מביאה לידי חימוד והחימוד מביא לידי גזל שאם לא רצו הבעלים למכור אע"פ שהרבה להם בדמים והפציר ברעים יבוא לידי גזל שנאמר²⁸ וחמדו בתים וגזלו ואם עמדו הבעלים בפניו להציל ממונם או מנעוהו לגזול יבוא לידי שפיכות דמים". ועל יסוד זה מוסיף הרמב"ם "כל הגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו ממנו", דכיון שגזל יכול להביא לידי שפיכות דמים, לכן אמרה תורה²⁹ שתיכף משעת הגזילה חל עליו גדר זה ד"כאילו נוטל את נשמתו".

כלומר: הא ד"כל הגוזל כו' כאילו נוטל נשמתו" אינו מפני שמעשה גזילה זה עצמו מביא לנטילת נשמה בפועל (כשיטת התוס', "דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות"), אלא מפני שמעשה הגזילה יכול להביא לידי מעשה של שפיכות דמים³⁰, ולכן נחשב מעשה הגזילה עצמו כמעשה שפיכות דמים³¹.