113

שאם זו היתה כוונת הרמב"ם הו"ל להביאו תיכף בתחילת הל' גזילה¹², או בסופן, כדרכו בכגון דא¹³), אלא בקשר לההלכה¹⁴ ע"ד תקנת השבים. ועכצ"ל שס"ל שחומר זה באיסור גזילה ("כאילו נוטל נשמתו כו'") הוא ענין להלכה. וא"כ למה לא הביא שזהו גם בחמס וע"י גרמא (וכן, דהוי כאילו נוטל נפשות בניו ובנותיו)?

ב. ויובן זה בהקדים ביאור טעמו של דבר, שהגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו. דהנה התוס' כתבו במק"א¹⁵, שהוא "משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות". והיינו, שדין זה שהגוזל את חבירו שוה פרוטה כאילו נוטל נשמתו איירי כשהנגזל חסר "כל כך", שבמצב של "רעב כבד" הי' קונה בפרוטה זו¹⁶ חיי נפשו¹⁷, ונמצא שהגזילה יכולה להביא לידי נטילת נשמה בפועל.

[ומובן, שאין מסתבר כלל לומר, שכוונת התוס' היא, דהיות שלפעמים יתכן מצב (שאינו שכיח כלל) שהגזילה מביאה לידי נטילת נשמה ("רעב כבד ואין לו במה לקנות"), לפיכך נחשב "כל הגוזל. . פרוטה כאילו נוטל נשמתו"!

זאת ועוד: כוונת התוס' בזה היא ליישב דברי הגמ'¹⁸ "גדול אונאת דברים מאונאת ממון", ומפרש ר"א "זה בגופו וזה בממונו" — אע"פ ש"הגוזל לחבירו שוה פרוטה כאילו גזל נשמתו", כי זה ד"הגוזל לחבירו כו' — היינו משום דפעמים רעב כבד ואין לו במה לקנות אבל יש הרבה בני אדם שאינם חסרים כל כך". ומוכח מזה שס"ל להתוס', שדברי ר"י "כאילו נוטל נשמתו" לא נאמרו בכל גזילה¹⁹, ואדרבה, אצל "הרבה בני אדם" לא שייך לומר כן, ולכן "גדול אונאת דברים מאונאת ממון. . זה בגופו וזה (רק) בממונו"].

אבל אי אפשר לפרש כן בדברי הרמב"ם, הכותב בפירוש "כל הגוזל את חבירו כו'", שמשמעו שזהו בכל האופנים²⁰.

[ובדעת התוס' לכאורה צריך לומר, שלפניהם היתה הגירסא "הגוזל לחבירו", ולא "כל הגוזל כו'", וכן הועתק להדיא שם²¹ "והא דאמרינן פרק הגוזל בתרא הגוזל לחבירו כו'"].