98

שיחה א

א. בביאור הטעם שנתפרש בתורה שאמירת הציווי לאהרן¹ "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" היתה "אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני ה' וימותו"² — איתא בדרז"ל³ שהוא מפני שהציווי בא לזרזו יותר מאותו החטא שחטאו בניו, שנכנסו אל הקודש (בקרבתם לפני ה') וימותו, ולפיכך נצטווה אהרן "ואל יבא בכל עת אל הקודש גו' ולא ימות" — "שלא ימות כדרך שמתו בניו"⁴.

והנה באור החיים מפרש (לפי א' האופנים) שהפסוק בתחילת הפרשה "וידבר גו' אחרי מות גו' בקרבתם גו'" הוא דיבור בפני עצמו, שתוכנו — מעלת עבודת בני אהרן שמתו "בקרבתם לפני ה'", ובלשונו, ש"דיבר ה' למשה דרך מיתתן שהיתה עז"ה [= על זה הדרך] בקרבתם לפני ה' פי' שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו (והוא סוד הנשיקה שבה מתו הצדיקים⁵)", והכתוב מרמז ל"הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם לא נמנעו מקרוב⁶ לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות נשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם"⁷.

[וע"פ פירוש זה מתורץ⁸ (גם) זה דסתם הכתוב כאן ולא פירש את חטאם (המפורש בפ' שמיני⁹ "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם") — אלא רק "בקרבתם לפני ה'"¹⁰, שתוכן ענין זה ("קרבתם לפני ה'") כשלעצמו ה"ז ענין של מעלה].

ולכאורה, לפי פירוש זה צריך ביאור מדוע מקומו של דיבור (סיפור) זה הוא בסמיכות להציווי לאהרן ש"אל יבוא בכל עת אל הקודש וגו'"?

וצריך לומר, שגם לפירוש זה הרי ההודעה על אופן מיתתם (שהיא מיתת נשיקה כו') היא הקדמה להציווי הנ"ל ("אל יבוא בכל עת אל הקודש גו'"), אבל לא כפי הפירוש (הנ"ל) שהוא כמו אזהרה מחטא, אלא למעליותא.

ב. גם צריך להבין בדברי האוה"ח הנ"ל: איך מתאים פירושו ב"בקרבתם