89

גברא³⁷ (כאופן הא' הנ"ל), ולכן ס"ל ששני הפסולים ד"סומא באחת מעיניו" ו"כהה מאור עיניו" יסודם אחד, שגזרה תורה שכהן שיש לו איזו חלישות בראיית עיניו נחשב בעל מום לענין ראיית נגעים, וזהו הדין ד"לכל מראה עיני הכהן", שכח הראי' צ"ל בשלימות אצלו. וא"כ גם מי שסומא באחת מעיניו אין הפסול מחמת שחסר ב"עיני" לשון רבים, אלא מפני ש"חשך מאור עיניו", שחסר אצלו "כל מראה עיני הכהן".

ו. ע"פ כל הנ"ל מובן גם החילוק בין תנא דמתניתן והתו"כ אם יכולים ללמוד מ"לכל מראה עיני הכהן" שני הדינים ד"פרט לבית הסתרים" ו"פרט לכהן שחשך מאור עיניו" אם לאו.

דהנה המיעוט ד"פרט לבית הסתרים" הוא דין בראיית הנגע, שרק המקומות בגוף הנראים לעיני הכהן מיטמאים בנגע. וזהו טעמו של התו"כ שס"ל ששני המיעוטים — "פרט לבית הסתרים" ו"פרט לכהן שחשך מאור עיניו" — הן שתי דרשות ("ד"א"), כי לכל אחת מהדרשות יש כוונה שונה בכתוב: להמיעוט "פרט לבית הסתרים" בא הכתוב להגדיר מעשה ראיית הנגע, שצ"ל "לכל מראה עיני הכהן", שהנגע צריך להתראות בשלימות להכהן, ולכן נתמעט "בית הסתרים" שאינו מקום הנראה לכהן; משא"כ המיעוט ד"כהן שחשך מאור עיניו" אינו שייך לראיית הנגע, אלא הוא פסול בהגברא, שהכתוב מלמדנו דכשחסר לכהן ב"מראה עיניו" ה"ה בעל מום לענין ראיית נגעים. ולכן ס"ל להתו"כ דמי ששנה זו לא שנה זו³⁸.

משא"כ לתנא דמתניתן, שס"ל שגם הפסול ד"כהה מאור עיניו" הוא מחמת החסרון במעשה דראיית הנגע, הרי שתי הדרשות נקודתן אחת, שהנגע צריך להתראות בשלימות לעיני הכהן, ולכן נתמעטו (א) בית הסתרים, המקומות בגוף שאינם ל"מראה עיני הכהן", (ב) כהן שכהה מאור עיניו, ובמילא אין הנגע נראה לעיניו בשלימות.

ז. הביאור בזה בפנימיות הענינים:

נת' בכ"מ³⁹ בענין טומאת נגעים, שהטעם לזה שבטומאת נגעים, שהיא מהטומאות הכי חמורות⁴⁰, נאמר תואר "אדם" דוקא, ששם "אדם" הוא שם המעלה של ישראל⁴¹ — הוא לפי שענין הנגעים הבאים ב"עור הבשר", מורה שהרע לא נכנס לפנימיותו של האדם (שזה ברור) והרע והפסולת רק בחיצוניותו, בסוף לבושיו, ומזה בא הנגע "בעור בשרו" (וכמבואר בארוכה בלקו"ת⁴²).

ועפ"ז יש לבאר הטעם שכהן ש"חשך מאורו" אינו רואה את הנגעים, ויתירה