68

דברים אלו צריכה להיות לא (רק) מפני שכן ראוי לבן אדם להתנהג (מצד טבע גופו), אלא מפני ש"הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו לשם הקב"ה", היינו שזה נוגע לקדושת וטהרת הנפש.

דאע"פ שנקיון גשמי הוא דבר טפל, לכאורה (ובפרט לגבי נקיות וטהרה רוחנית) — וכמבואר גם במורה נבוכים²⁰ ש"נקיון הבגדים ורחיצת הגוף וסלוק הלכלוכים גם זה ממטרות התורה הזו, אבל לאחר טהור המעשים וטהור הלב מן ההשקפות המטמאות והמדות המטמאות. . המטרה הראשונית צמצום התאוות, ונקיון החיצוניות אחר נקיון הפנימיות" — מ"מ, "נקיון החיצוניות" נוגע גם ל"נקיון הפנימיות", כי ע"י שהאדם נזהר בדברים אלו "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו" (משום שנקיון גשמי מכשיר את האדם ועושה אותו כלי יותר לרוחניות ודקות נשמתו²¹).

ועפ"ז יש לבאר גם הטעם שהרמב"ם מנה את המעלות בסדר הפוך — קדושה, טהרה ו"ממרק נפשו":

בזה מרמז הרמב"ם, שלא זו בלבד ש"נקיון החיצוניות" נוגע ל"נקיון הפנימיות", אלא עוד זאת, דככל שהאדם מתעלה לדרגא נעלית יותר בקדושה, נדרשת ממנו נקיות יותר גדולה. ע"ד "ת"ח שנמצא רבב על בגדו כו'"²², "של בנאין (ת"ח) מצד אחד ושל בור משני צדדין"²³, שמזה מובן, שכאשר מתעלה לדרגא נעלית יותר ב"תלמיד חכם" ("קדושה") נדרשת ממנו נקיות ("טהרה") גדולה יותר, גם מענינים שלפני זה לא היו נחשבים אצלו כ"רבב".

וזוהי כוונת הרמב"ם בדיוק לשונו "מביא קדושה וטהרה יתירה לנפשו וממרק נפשו כו'" — שבהגיעה למצב של קדושה יתירה, צריכה הנפש ענין של "טהרה" מחודשת, ולא עוד אלא שצ"ל "ממרק נפשו".

ג. אבל עדיין יש להבין דיוק לשון הרמב"ם "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה" — מהי הכוונה בהוספה זו?

גם צריך ביאור בכמה שינויים בין לשון הרמב"ם כאן ללשונו בהל' טומאת אוכלין שם:

א) בהל' טומאת אוכלין מפרש הרמב"ם ענינן של "טהרה" ו"קדושה" — "טהרת הגוף ממעשים הרעים. . קדושת הנפש מן הדעות הרעות", ואילו כאן (בהלכות מאכלות אסורות שקדמו²⁴ להלכות טומאת אוכלין) סתם "מביא קדושה וטהרה כו'". ולאידך — כאן מוסיף "(קדושה וטהרה) יתירה".

ב) כאן מדייק הרמב"ם, כנ"ל — "(וממרק נפשו) לשם הקב"ה", ואילו בסוף הל' טומאת אוכלין כותב "להדמות בשכינה".

ג) בשני המקומות לא הסתפק הרמב"ם בהבאת הכתוב "והתקדשתם והייתם קדושים", אלא הביא גם סיום הכתוב, "כי קדוש אני"²⁵. אבל בשינוי: