65

מצד חובת העלי' לרגל וכו' ה"ה במדריגה נעלית יותר מענין הטהרה לשיטת רש"י. כי לשיטת רש"י הנ"ל הטהרה אינה קשורה עם מקדש וקדשיו אלא עם עניני וצרכי האדם אכילה שתי' וכסות.

אבל בפנימיות הענין י"ל דאדרבא:

אם החיוב לטהר עצמו ברגל הוא מחמת מקדש וקדשיו הרי אין בטהרה זו המשכת ענין חדש, אלא רק הכנת האדם לקבל קדושה זו דמקדש וקדשיו שישנה ברגל;

משא"כ אם הטהרה היא מחמת אכילה ושתי' וכסות נמצא שיש כאן ענין חדש, דהגם שדברים אלו (אכו"ש כו') אינם קדושים מצ"ע, הרי האדם פועל וממשיך (טהרה ו)קדושה גם בהם, היינו שגם דברי הרשות נעשים (חדורים) בטהרה וקדושה שברגל⁵⁰.

והרי זהו תוכנו הפנימי של רגל שנק' "מקרא קודש", לא כשבת שנקרא "קודש" — דבשבת הקדושה היא קדושה מצ"ע, משא"כ ביו"ט קוראים ומזמינים בו קודש העליון שיומשך למטה⁵¹, דזהו מה ששבת מיקדשא וקיימא⁵², שהוא יום קדוש ומובדל מששת ימי בראשית, משא"כ יום טוב הרי ישראל אינהו דקדשינהו לזמני⁵³, שבנ"י עושים מיום חול יום קדוש (יו"ט).

ויש לומר שזהו גם הטעם בפנימיות הענינים דחיוב טהרה מחמת מקדש וקדשיו הוא רק בזמן הבית, משא"כ חיוב טהרה מחמת "מקרא קודש" דיו"ט באכו"ש וכסות הוא חיוב בכל זמן גם בזמן הגלות —

כי זהו אחד מהעילויים שבהעבודה בזמן הגלות, שממשיכים ומגלים קדושה אלקית גם מחוץ לגבול הקדושה, בחו"ל, ועד למטה יותר, בהעלם וחושך הגלות⁵⁴.

ועל ידי הוספת טהרה של כאו"א מישראל, גם בעניני חול ורשות של האדם, הרי "טהרת⁵⁵ הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה שנאמר⁵⁶ והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם".

(משיחת ש"פ שמיני תשל"ה)