59

פסוק זה אף שענינו אזהרה לכלל ישראל, אינו ציווי לכל זמן, כ"א רק לזמן מסויים — ברגל.

אלא שצריך להבין: מהו המקור (והטעם) בפשש"מ שהאזהרה ד"בנבלתם לא תגעו" הוא בזמן הרגל דוקא?

הן אמת שבגמ' ותו"כ (מקור פירושו) לא נאמר הטעם ע"ז, אבל הרי ענינו של פרש"י לפרש המקרא (ולא להעתיק לשונות רז"ל כצורתן (כנ"ל))¹⁰, ולא עוד אלא שמצינו כמ"פ דגם כשכותב רש"י בפירוש "אמרו רבותינו" או "איתא בתו"כ" וכיו"ב, אינו מסתפק בהבאת הלשון דרז"ל (או תוכנה) — אלא מביאה בתוס' ביאור וכיו"ב, שיובן בפשש"מ.

ב. מפרשי רש"י¹¹ כתבו הטעם ד"לא תגעו — ברגל" — "מפני¹² שכל ישראל חייבין אז להביא עולת ראי' וצריכין ליכנס בעזרה משא"כ בשאר ימות השנה".

אמנם עפ"ז אינו מובן מדוע כתב רש"י סתם "ברגל" היינו בכל מקום וכל אדם, ואינו מבאר ואפילו אינו מרמז שהוא מצד החיוב דהבאת קרבן (היינו רק בנוגע להמחוייב ואפשרי בקרבן).

לכאורה אפשר לומר דמכיון שכבר נאמר לעיל¹³ "ולא יראו פני ריקם", ופרש"י שם דזהו הציווי להביא עולת ראי', הרי י"ל שהאזהרה לטהר עצמו ברגל הוא מפני חיוב הבאת עולת ראי' שכבר ידוע עליו, כיון שאז עליהם להכנס לעזרה.

אבל עדיין צריך ביאור: אם הציווי דלא תגעו הוא מטעם הבאת הקרבן, הרי הסברא נותנת שאזהרה זו לא חלה על כל זמן הרגל, כי לאחרי הכניסה לעזרה והבאת העולת ראי' שוב אין עליו חיוב להזהר מטומאת מגע נבלה — ופשטות הלשון "ברגל" משמעו בכל ימי הרגל¹⁴.

גם: אם אזהרת הטומאה היא רק מפני החיוב דהבאת קרבן ברגל — מאי שנא קרבן זה דרגל משאר כל הקרבנות? הרי חיוב זה להזהר מטומאה שייך בכל הקרבנות שבנ"י מביאים אותם (ואוכלים מהם) — שכבר דובר אודותם בפרשיות הקודמות (ויקרא וצו: קרבן שלמים, חטאת וכו') — וא"כ מדוע מפרש רש"י ומגביל בפשש"מ, שהאזהרה ד"ובנבלתם לא תגעו" היא רק ב"רגל"?

וגם את"ל שאזהרה מיוחדת זו באה רק בנוגע לקרבן שיש לו זמן קבוע — ברגל — משא"כ שאר קרבנות שאין להם זמן קבוע, שלכן אין בהם הציווי להזהר מטומאה (דמתי צריך להזהר?), אלא שהוא נכלל בדיני וחיובי הבאת הקרבן (שאין להקריבו (ולאכלו) אלא כשהוא טהור) — הרי ישנם כמה וכמה קרבנות שיש להם זמן קבוע להקרבתם, כמו קרבן מצורע ביום השמיני לטהרתו¹⁵, קרבנות יולדת¹⁶, הבאים לאחרי ימי טוהר שלה¹⁷. ואפילו אם נחלק שגם קר