58

שיחה ב

א. בפרשתנו, עה"פ¹ ובנבלתם לא תגעו, פרש"י: יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה ת"ל² אמור אל הכהנים וגו' כהנים מוזהרין ואין ישראל מוזהרין ק"ו מעתה ומה טומאת המת חמורה לא הזהיר בה אלא כהנים טומאת נבלה קלה לא כ"ש ומה ת"ל לא תגעו ברגל (ואח"כ מסיים להגירסא שלפנינו³ "זהו שאמרו חייב אדם לטהר עצמו ברגל"⁴, כדלקמן).

והנה מקורו של פרש"י זה הוא בתורת כהנים על אתר ובגמ' ר"ה⁵. אמנם ידוע דאין דרכו של רש"י להעתיק דרשות רז"ל וכו', ובמקום שמביאן ה"ז לפי שמוכרחין לפשוטו של מקרא, ובפרט בנדו"ד שרש"י אינו מקדים "ורבותינו אמרו" וכיו"ב⁶, דמזה מוכח שפירושו מיוסד לגמרי על פשוטו של מקרא.

והנה ההכרח לפירושו כאן, בפשש"מ, מובן מדברי רש"י עצמו: דובר כמ"פ⁷ שע"ד הרוב אין דרכו של רש"י להביא הקושי בהפסוק, אלא — מפרש ומבאר הפירוש בהפסוק כפי שהוא ע"פ פשש"מ, והקושיא בטלה בדרך ממילא. אבל בנדו"ד מעתיק רש"י גם הקס"ד "יכול יהו ישראל מוזהרים על מגע נבלה כו'",

והיינו לפי שתוכן הכתובים בפרשה זו מדבר באזהרות לכל ישראל, וכן פסוק זה עצמו נאמר בו "מבשרם לא תאכלו" סתם — כל ישראל; ולכן מצד פשטות הכתובים היינו מפרשים שכל ישראל מוזהרין על מגע נבלה, אלא שישנו הכרח מפסוק אחר "אמור אל הכהנים" שאין ישראל מוזהרין על הטומאה,

[ועפ"ז גם מובן מדוע לא פירש רש"י כדברי הרמב"ן⁸, ד"אינה אזהרה לאסור לנו הנגיעה אבל יאמר ובנבלתם לא תגעו כי טמאים הם לכם כלומר לא תגעו בהם בלתי אם תטמאו והענין לומר שיחשוב כל הנוגע בהם שהוא טמא ויזהר מן המקדש ומן הקדשים" — כי מפשטות הכתוב "ובנבלתם לא תגעו" משמע, שזוהי אזהרה⁹ כמו "מבשרם לא תאכלו"].

ולכן צריך רש"י לפרש ולדייק ש