53

אבל בזמן הגלות, כשהנפש האלקית היא בגלות ושבי' תחת ממשלת יצר הרע ונפש הבהמית, אם במדותיו ושכלו, ועאכו"כ כאשר יש להם שליטה בלבושי האדם, במחשבה דיבור ומעשה, שאינם כדבעי — באנו למחלוקת דהרמב"ם והראב"ד אם שייך הענין דטיבול מצה בחרוסת:

לדעת הרמב"ם גם אז צריך לטבל מצה בחרוסת, והיינו שצריך לעורר את נקודת ועצמות הנפש שתאיר בכחות שלו, ועי"ז יוכל להכניעם ולהפכם, שיצאו מהגלות והשבי' שבגוף ונפש הבהמית.

אבל הראב"ד משיג וכותב "זה הבל", דכיון שחירות זו באה רק מצד נקודת נפשו ש"גם בשעת החטא היתה באמנה אתו"⁶⁴, אבל כחותיו כמו שהם מצ"ע נמצאים במיצר ושבי' דהיצר הרע, אין זו פעולה ממשית בכחותיו, כ"א באופן של "הבל", שאין לה קיום.

יו"ד. והנה השקו"ט והשאלה היא רק בהמצב דישראל בעבר. אבל בעקבתא דמשיחא לאחרי כל הגזירות והשמדות ר"ל היל"ת ולאחרי ריבוי העצום דתומ"צ — לזכות את ישראל⁶⁶ ודאי ופשוט שבנ"י נזדככו בזיכוך אחר זיכוך, וכאו"א מבנ"י ראוי להיות בן חורין בעצם וגם בכחות הגלויים וגם במחדו"מ שלו, ועד לבן חורין כפשוטו, בפועל ממש.

ויה"ר שבניסן זה ממש תקויים הבטחת חז"ל⁶⁷ בניסן עתידין להגאל, ובמצב של בני חורין בפשטות "נודה⁶⁸ לך שיר חדש⁶⁹ (לשון זכר⁷⁰) על גאולתנו ועל פדות נפשנו".

(משיחות אחש"פ וש"פ אחרי תשמ"ו)