52

נקודה הכללית של הרע, לכן, הרי היא מנגדת (לא (רק) למעלות הפרטיות שבבנ"י, אלא) לנקודת היהדות, עצם הטוב שבנפשות ישראל. וזהו ענין גאולת מצרים — שהיא גאולה רוחנית — שנקודת הטוב שבנפשות ישראל נגאלה מגלותה תחת שליטת הרע של מצרים.

[וי"ל שזהו הטעם שגאולת מצרים היא גאולה נצחית, ועד שכאו"א חייב לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים — כי על ידי גאולת מצרים נגאל "עצם הטוב" שבנפשות ישראל ולתמיד מטומאת מצרים, באופן שאין עוד אפשריות שבנ"י יהיו תחת שעבוד הרע של מצרים, והיינו שאין ביכולת כללות נקודת הרע לשעבד את נקודת היהדות שבבנ"י, ובמילא ביחס לנקודה העצמית שבנפשות ישראל, הרי מאז שיצאו ממצרים נעשו "בני חורין" לתמיד (שהשעבוד ל"רע" בשאר הגליות (מכיון שהרע שבגליות אלו הוא רק התפשטות הרע, לכן גם השעבוד) הוא רק בהתפשטות (בכחות) האדם, שכלו, מדותיו וכיו"ב, אבל (עצם) נפשו הרי היא תמיד "באמנה אתו ית'"⁶⁴). וי"ל שזהו תוכן מ"ש המהר"ל⁶⁵ דבגאולת מצרים קבלו בנ"י מעלה עצמית דבני חורין ואין המקרה דגלות שלאח"ז מבטל זה כלל].

וזהו הענין שחרוסת היא "זכר לתפוח" — שנס זה (לידת הבנים "בלא עצב") בא מצד החיבה העצמית של הקב"ה לבנ"י, מצד עצם היותם בני ישראל ויש בהם נקודת היהדות. ועפ"ז יש לבאר זה שחרוסת אין לה שיעור (גם) למעליותא — כי ענין החרוסת בנפש האדם הוא כנגד נקודת היהדות, עצם הנפש, שלמעלה משיעור ומדה.

ט. ע"פ הנ"ל יש לבאר את שני הדינים הנ"ל שבחרוסת — (א) הבאתה על השולחן, (ב) טיבול (המצה) בחרוסת — (גם) למעליותא:

המצוה שבעצם הבאת החרוסת על השולחן היא כנגד זה שחרוסת שייכת לנקודת היהדות, (עצם) הנפש שבישראל, שאין מעלתה מוגדרת ומוגבלת בעשיית טוב בפועל, אלא שבעצם מהותה היא טוב, וזה מתבטא בכך שעצם היותה על השולחן היא המצוה.

אבל אין הכוונה שנקודת היהדות תשאר בפני עצמה, אלא שהיא תתפשט ותפעול בכל כחות האדם, שהם יהיו חדורים בנקודת ומקור הטוב שמצד (עצם) הנפש. וזה נרמז בדין הב' שבחרוסת, החיוב להטביל בה המצה — והיינו, שגם במצה (המורה על הטוב הגלוי שבאדם) יהי' ענין החרוסת נרגש בה.

ועפ"ז יובן החילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות בענין טיבול מצה בחרוסת — כי יש הבדל עיקרי בצורך פעולת ה"חרוסת" בין זמן המקדש לזמן הגלות:

בזמן המקדש נמצאים בנ"י במצב של חירות גשמית — שזה מורה גם על חירות וגאולה רוחנית — שהשכינה שורה בישראל, מצבם הרוחני של ישראל הוא כדבעי, שעבודת ה' שלהם היא כדבעי, וכל כחות נפשם הם במצב של חירות מיצר הרע, וכולם משועבדים לה' ולעבודתו ית'; אלא שכיון שכחות האדם ה"ה במדידה והגבלה, צריך האדם לגלות ולהמשיך את הנקודה העצמית שבנפשו, שלמעלה מ"שיעור" (מציור, ממדידה והגבלה), שעי"ז יהיו כל כחותיו חדורים בכח המסירת נפש שמצד (עצם) הנפש. וזהו תוכן ענין טיבול מצה בחרוסת בזמן הבית, שמביא לידי מצב של חירות בשלימות.