49

ני, אלא החיוב הוא שע"י מעשים אלו ירגיש האדם את עצמו שהוא בן חורין, ש"יצאת לחירות ונפדית".

ולפי זה מובן שיש חילוק בין זמן המקדש לזמן הגלות: בזמן המקדש, כאשר בנ"י נמצאים במצב של חירות אזי יכולים לקיים בשלימות החיוב להראות כאילו הוא בעצמו יצא משעבוד מצרים, גם כאשר ישנו הזכר דשעבוד במעשה על ידי מרור;

אבל בזמן שאין ישראל על אדמתם ונמצאים בגלות, הרי מעשה מיוחד המדגיש את השעבוד (אכילת מרור) אפשר שיגרום לחלישות בזכר לחירות והרגש החירות כדבעי, מאחר שסו"ס הוא נמצא במצב של גלות ושעבוד. ולכן "זכר לעבדות בטל" כדי שלא יבלבל לכך שכל מעשי לילה זה צ"ל דרך חירות³².

ו. והנה טעם הדבר שמזכירים יצי"מ בכל דור ודור בזמן הגלות אף שנמצאים בגלות ועבדות, וכפי שאומרים בתחלת ההגדה³³ "השתא עבדין" — הוא, כי עבדות מצרים היתה עבדות מיוחדת, וכל מצב דעבדות ושעבוד דבנ"י אינו בגדר וסוג דעבדי פרעה, שעבוד גלות מצרים, שנשארו ונעשו בנ"י משוחררים משעבוד זה³⁴ לעולם.

וי"ל שזהו החילוק בין מרור וחרוסת, דשניהם זכר לעבדות, שמרור הוא משום עבדות, וחרוסת מדברי סופרים "ג"כ משום עבדות". אלא שהזכר לעבדות במרור שייך לעבדות סתם (שכל עבדות יש בה מרירות כו'), וחרוסת היא "זכר לטיט שהיו עובדים בו במצרים", היינו שמורה על העבדות המיוחד דמצרים³⁵.

ועפ"ז יש לבאר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד בנוגע לטיבול מצה בחרוסת, והחילוק בזה בין זמן המקדש לזמן הזה:

בזמן המקדש, כיון שנמצאים במצב דחירות, אפשר לקיים מצות זכירת שעבוד וגאולת מצרים בשלימותה, "וזכרת כי עבד היית כלומר כאלו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית", ולכן לכו"ע מטבילין מצה בחרוסת, המורה ע"ז "שהוציאנו מעבדות לחירות" (כנ"ל מהב"ח).

אבל בזמן הזה, שנמצאים במצב ד"עבדין", ואא"פ לקיים החיוב ד"וזכרת כי עבד היית. . ויצאת לחירות" בתכלית השלימות, השאלה היא אם יכולים לקיימו עכ"פ בחלקו, קיום ה"וזכרת" דיציאה משעבוד המיוחד דמצרים (שזה ישנו אפילו כשנמצאים בגלות כנ"ל):

הרמב"ם ס"ל שאפשר לקיימו, ולכן מטבל מצה בחרוסת, "להורות. . שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו", שהכוונה בזה להיציאה מהעבדות דמצרים³⁶ (שנרמז בטיט); ולהראב"ד אינו מתחלק ואין גאולה לחצאין, ובמילא, אף שמקיים סיפור ביצי"מ בכל הפרטים כו' ומצות מצה גם בזמן הזה היא מדאורייתא, כי צריך לקיים לא רק סיפור ביצי"מ כ"א גם מעשה חירות,