48

הראי' מכך שבזמן הזה בטל כל הענין דזכר לעבדות? וגם בתוכן הענין קשה להבין — דמדוע יהי' כן, שדוקא בזמן הזה (שאין ביהמ"ק קיים) יבטל הזכר לעבדות וישאר רק הזכר לחירות?

ויש לומר הביאור בזה:

במצוות דלילה זה ישנם שני חיובים כלליים דזכר ליצי"מ — המצוה שבדיבור, ספור ביצי"מ, והמצוות שבמעשה, פסח מצה ומרור.

ותוכן שניהם הוא להודיע גאולתנו וחירותנו, הן ע"י ספור ביצי"מ בדיבור, והן על ידי מעשי וחיובי לילה זה — אכילת פסח מצה ומרור²⁶.

וכשם שהוא בסיפור יצי"מ בדיבור, שצריך להתחיל בגנות, "מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים וכל הרעה שגמלנו ומסיים בנסים ונפלאות שנעשה לנו ובחירותינו"²⁷ — עד"ז הוא גם בזכר לחירות שבמעשי לילה זה, שצריך להדגיש בו את גודל העבדות והשעבוד שממנו היתה הגאולה, ולכן צ"ל גם אכילת מרור "ע"ש שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים"²⁸, שרק עי"ז קיום המצות דחירות (דפסח ומצה) הוא בשלימות.

[וזהו גם פירוש הדברים שמרור הוא חלק ממצות אכילת פסח ונחשב כמכשירי פסח, כי קיום מצות אכילת פסח "על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים"²⁸, היא בשלימות דוקא יחד עם אכילת מרור ע"ש שמררו כו'].

ועפ"ז יש להמתיק דברי הב"ח (שהובאו לעיל) בתירוץ קושיית המנהיג (שמצה היא זכר לחירות וחרוסת זכר לטיט והאיך יתחברו זה עם זה) — "דכוונתינו להורות בטבול זה שהוציאנו מעבדות שהוא מטיט שהחרוסת זכר לו לחירות שהמצה זכר לו", כלומר, שענין החירות וענין השעבוד קשורים זע"ז, כי על ידי זכר השעבוד (הטיט) נתוסף בזכר החירות, שהקב"ה הוציאנו משעבוד לגאולה.

ה. והנה גדר סיפור יצי"מ בדיבור והנהגת חירות שבמעשה אינם רק לזכר שאבותינו היו עבדים, ונגאלו, אלא שעבדות וגאולה זו שייכת להאדם עצמו, דכמו בסיפור ביצי"מ "מתחיל²⁹ ומודיע שעבדים היינו לפרעה. . בנסים. . שנעשו לנו ובחירותינו" עד"ז הוא בחירות שבמעשה, כמ"ש הרמב"ם³⁰ ד"חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים כו' ועל דבר זה צוה הקב"ה בתורה³¹ וזכרת כי עבד היית כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד ויצאת לחירות ונפדית".

והנה החיוב דעשיית כל מעשי לילה זה דרך חירות אינו רק בתור סימן חיצו