13

שיחה ג

א. כתב הרמב"ם בהל' פסולי המוקדשין¹ (לאחרי שפירש² אופני זבחים שנתערבו ופרטי דיניהם) "כל הקדשים אפשר שיתערבו מין במינו חוץ מן החטאת עם האשם, שאין האשם אלא מזכרי כבשים ואין לך חטאת מן הכבשים אלא נקבה", ומקור דבריו במשנה זבחים³ "הכל יכולים להתערב חוץ מן החטאת והאשם".

ותמהו המפרשים⁴: מהו הצורך להשמיענו ד"הכל יכולין להתערב חוץ מן החטאת והאשם", והרי זה שאשם וחטאת אין יכולין להתערב הוא מצד הכרח המציאות, כיון שזה זכר וזו נקבה, וא"כ אמאי צריך התנא (ועד"ז הרמב"ם) להשמיענו דבר שבמציאות?

יש שתירצו⁴ דתני הכי (במשנה) כי היכי דלא תקשי' אמאי לא תני דין חטאת ואשם שנתערבו כי היכי דתני דין דתערובות אחריני.

אבל לכאורה דוחק הוא, דמכיון שבמציאות אי אפשר להם להתערב — הרי מעיקרא אין מקום לשאלה "אמאי לא תני דין שאינו במציאות" (דאטו בשופטני עסקינן⁵).

וגם את"ל (בדוחק גדול) דכן הוא דרך המשנה⁶ לברר גם שאלה כזו (אמאי לא תני דין מסויים כו', גם כשאין לדין זה מקום במציאות)⁷ — הרי מובן שאא"פ לתרץ כן דברי הרמב"ם, שספרו אינו אלא "הלכות הלכות"⁸.

עוד תירוץ יש במפרשים⁹, דהיא גופא קמ"ל, דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא.

אבל גם תירוץ זה קשה להולמו, כי: (א) למה להשמיענו דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא בדין תערובות — ולא בפשוטו שהמקריב זכר לחטאתו לא יצא? (ב) ועיקר: זה דכבשה דכתיב בחטאת הוי לעיכובא הוא מילתא דפשיטא, כדמוכח מהשקו"ט בגמ'¹⁰ רק בנוגע להמפריש נקבה לעולתו אם חייל עלי' קדושה (ג) הרמב"ם פסק כבר (בפרקים שלפנ"ז¹¹) דהדיוט שמפריש זכר לחטאת אינו מתקדש (לא קדושת הגוף ולא קדושת דמים).

ב. והנה בגמ' שם¹² איתא: מאי שנא חטאת ואשם דהאי זכר והאי נקבה חטאת ועולה נמי [האי זכר והאי נקבה איכא שעיר נשיא [שהוא זכר], חטאת ואשם