10

נכנס" בו, על ידי עשיית חטא זה, ורק אז נתכפר עונו, כי כל זמן שרע זה עדיין בו, אא"פ שיומחל לו החטא [ועפ"ז מבאר רבינו הזקן (באגרת התשובה³⁵) הטעם שאם עבר על מל"ת תשובה תולה ויוה"כ מכפר³⁶ — כי התשובה לחוד אין בכחה לטהר הנפש לגמרי מהחטא, ולכך אין כפרה עד יוה"כ שמטהר את בנ"י, כמ"ש³⁷ "וכפר על הקודש מטומאות בנ"י ומפשעיהם. . לפני ה' תטהרו"].

ומעתה יש לחקור בהא שהעובר על ל"ת בשוגג חייב חטאת (ולא מספיקה תשובה לחוד כעובר על עשה) — בשביל איזה פרט וענין (משני ענינים אלה) זקוקים להקרבן:

א) בשביל טהרת הנפש³⁸ — דכשם של"ת (במזיד³⁸) חלוקה מעשה לענין כפרה בזמן הזה³⁹, שבל"ת צריכים ליוה"כ לטהר נפשו מהרע שנדבק בה על ידי מעשה העבירה ולא די בתשובה לחוד [משא"כ בביטול עשה, שכל ענינו הוא רק זה ש"מרד במלכותו ית' ולא עשה מאמר המלך"⁴⁰, הרי ע"י התשובה לחוד — שמקבל ע"ע עול מלכות שמים ועול מצות — מוחלין לו מיד] — כך הוא בשוגג (בזמן הבית), שהצורך בהקרבן הוא כדי לקנח ולטהר את הנפש מהחטא שנדבק בה על ידי מעשה העבירה.

ב) מפני שאין גמירת לבו של האדם "שלא יעשהו עוד" מתקבלת אצל הקב"ה אלא כאשר מביא גם קרבן. וכפשטות משמעות המשל הנ"ל, שדימו הבאת חטאת לריצוי המלך על ידי פרקליט, שאין זה שייך להעברת הרע מנפש החוטא, אלא לריצוי המלך. כלומר: אף שהאדם גמר בלבו בלב שלם "שלא יעשהו עוד" ושוב אין עליו שם רשע⁴¹ — מ"מ אין הקב"ה מוחל לו העונש עד שיביא קרבן, בדוגמת ריצוי המלך ע"י פרקליט.

והא שבביטול מ"ע אין צורך בקרבן שתתקבל גמירת לבו ושיומחל לו העונש — היינו מפני שהמרידה במלך היתה רק על ידי שב ואל תעשה⁴¹, ולכן מספיקה תשובה לחוד (הקבלה בלב שלא למרוד עוד במלכותו ית' כו') שיומחל לו חטאו; משא"כ בל"ת, שהמרידה היתה על ידי מעשה⁴¹, לא מספיקה הקבלה בלב⁴² "שלא יעשהו עוד", אלא צריך גם הבאת קרבן⁴³.