5

הכוונה בחוקים שאין להם טעם היא, כדי להשריש בבני ישראל "יראת המלכות", שמקיימים מצוות אלו רק להיותן גזירת המלך. וא"כ יש בזה "תועלת" לאדם, שתהי' בו קבלת עול מלכותו. משא"כ בקרבנות מודגש שהם כביכול צורך גבוה, "אשה ריח ניחוח לה'" (ועד שנקראים בכתוב²⁸ "לחמו" של הקב"ה), ולכן פרש"י שהכוונה בקרבנות צ"ל רק "שאמרתי ונעשה רצוני", היינו לא זה שהאדם מקבל עליו עול מלכותו ומצוותיו ומקיים גזירתו של מלך, אלא רק שרצונו של הקב"ה יתקיים, "נעשה רצוני" מאליו, כאילו אין כאן גברא עושה המצוה אלא הקרבן נעשה מאליו ומעצמו, וזה מדגיש שהקרבן הוא צורך גבוה ("נעשה רצוני") ולא בשביל האדם²⁹. וזוהי גם ה"נחת רוח" המיוחדת בקרבנות, שאינה בשאר מצוות התורה, "שאמרתי ונעשה רצוני".

ומטעם זה גופא אומר רש"י "שאמרתי", ולא "שגזרתי" וכיו"ב, כי לשון "שגזרתי" מורה על ציווי אל האדם, ומדגיש שיש כאן מעלה בזה שהאדם מקיים גזירה שלמעלה אף שאינו יודע טעמה; אבל כאן הדיוק הוא שהאדם עושה הדבר (לא מפני שהוא צריך לקיים רצונו ית', אלא) כדי שרצונו ית' יתקיים, ואין נפק"מ לו אם זהו בגדר "גזירה" או "אמירה" וכו', והתוכן הוא רק שכיון שזהו רצונו, לכן רוצה האדם שרצונו ייעשה.

ו. עפ"ז יש להוסיף ביאור בזה שלא נאמר בפרשתנו הלשון "ריח ניחוח" אלא בקרבנות עולה³⁰ מנחה³¹ ושלמים³², אבל לא אצל חטאות (מלבד חטאת היחיד³³) ואשמות.

בפשטות י"ל הטעם, דכיון שהחטאות ואשמות באים לכפר על חטא, אין לומר שזהו קשור עם "נחת רוח לפני". ואע"פ שגם עולה מכפרת על עשה ולאו הניתק לעשה³⁴, ועוד זאת, שנאמר "ריח ניחוח" גם בחטאת היחיד³³ — הרי מובן בפשטות, שיש לחלק בין הקרבנות הבאים לכפר על דברים קלים, שבהם אפשר לומר דזה שהאדם רוצה להביא קרבן לה' להתכפר ה"ז גורם "נחת רוח לפני", משא"כ בעונות חמורים יותר³⁵, שאז גם כאשר נעשית כפרה ע"י קרבן, אין לומר שזהו ענין הגורם "ריח ניחוח לה'" ("נחת רוח לפני") מפני חומר הענין שעליו מכפר העון.

אלא שעדיין צריך ביאור (קצת), שהרי לקמן בפ' צו שוב מצינו חילוק כזה. שרק בקרבן מנחה³⁶ נאמר "ריח