4

לכאורה אפשר לומר, ע"פ מ"ש הרמב"ן²² בנוגע לחוקים, ש"אין הכוונה בהם שתהי' גזירת מלך מלכי המלכים בשום מקום בלא טעם. . רק החוקים הם גזירות המלך אשר יחוק במלכותו בלי שיגלה תועלתם. . ומקבלים אותם ליראת המלכות. . אבל כולם בטעם נכון ותועלת שלימה", ועפ"ז י"ל שזהו החילוק בין חוקים לקרבנות, שבחוקים, אף שקיומם ע"י בני ישראל הוא רק "ליראת המלכות", שמקיימים גזרתו של הקב"ה מבלי לידע הטעם והתועלת שבזה, מ"מ מצד הקב"ה יש תועלת בכל חוק, משא"כ בקרבנות שכל ענינם הוא רק "שאמרתי ונעשה רצוני", היינו שכל תוכנם הוא "שאמרתי ונעשה רצוני" ותו לא, כנ"ל.

אבל — אין לפרש כן בפרש"י, כי מפשטות לשון רש"י הנ"ל בנוגע לחוקים "בלא שום טעם" (ובמ"א²³ כתב על חוקים "שאין טעם בדבר") — ולא "שאין טעמן ידוע"²³ וכיו"ב — משמע, שלשיטתו אין טעם כלל לחוקים (ולא רק שאין אנו יודעים הטעם שבהם), וא"כ שוב קשה, מה נשתנו קרבנות מכל חוקי התורה, שרק בהם נאמר "ריח ניחוח לה'"?

ה. ויש לומר בזה, ע"פ דיוק לשון רש"י "(נחת רוח לפני) שאמרתי ונעשה רצוני", שלכאורה:

א) נחת רוחו של הקב"ה היא לכאורה מזה שהאדם קיים ועשה רצונו ית', והול"ל "שאמרתי ועשיתם רצוני" (וכיו"ב) — ולא "ונעשה", שהוא לשון המורה על ה"נפעל" ולא על ה"פועל"?

ב) כיון שעיקר ההדגשה היא "ונעשה רצוני", למה נקט רש"י בתחילת לשונו "שאמרתי", ולא לשון של ציווי או גזירה — "שצוויתי", "שגזרתי" וכיו"ב?

[ואין לתרץ שזהו מפני שהמדובר כאן (בפרשתנו) בקרבנות נדבה²⁴ (כפרש"י עה"פ²⁵ "כי יקריב" — "בקרבנות נדבה דבר הענין"), שהרי לעיל בפ' תצוה שם מדובר בקרבנות חובה (שנצטווה משה להקריב בשבעת ימי המילואים) ומ"מ כ' רש"י שם "שאמרתי". וכן לקמן בפ' פינחס²⁶, ב"ריח ניחוח" שנאמר גבי קרבן תמיד, כותב רש"י "שאמרתי ונעשה רצוני"²⁷].

ונ"ל, שבדיוק לשון זה כוונת רש"י לבאר החידוש שבקרבנות לגבי כל המצוות, אפילו החוקים: