280

אחדות" עבור דבר זה, מוכן הוא לחרוג ממציאותו — למשך זמן קצר בלבד — ולחזור על דבריו של המן!

ובפרט — ממשיך הילד להצטדק — שהוא עדיין לפני "בר-מצוה" (או "בת-מצוה"), וא"כ, אין לבוא אליו בטענות, ויתירה מזו — טוען הוא — מהכסף שיקבל עבור מילוי תפקידו ב"הצגה" יתן חלק לצדקה!

וכאשר שואלים אותו: הרי ביכלתך להרויח כסף ע"י להבדיל חזרת משניות בעל-פה [כמנהג ישראל שההורים (או הזקנים) נותנים "פרסים" לילדים (או לנכדים) עבור הצטיינותם בענינים הקשורים עם תורה ומצוותי'], ולמה עליך "לשחק" את התפקיד של "המן"?! — עונה הילד, שעבור ה"הצגה" נותנים לו סכום כסף גדול יותר, או שמקבל זאת במהירות ובנקל יותר, וכיו"ב!

ועדיין ממשיכים לשאול אותו: אם אמנם משחק אתה את תפקידו של "המן" אך ורק כדי לקבל פרוטות אחדות — מדוע הנך "מונח" בזה כל כך, ועושה זאת מתוך חיות, בליווי תנועות ידים ורגלים וכיו"ב?!

עונה הילד: כאשר "ישחק" את תפקידו של "המן" בחיות וב"שטורעם", בקול רם ויפה ומתוך חיות — יזכה לקבל "כבוד" מהוריו וחבריו, כי כולם יראו שהוא "שחקן" טוב שיכול לשחק ב"תיאטרון", מכיון שהוא "שיחק" את תפקידו של "המן" בצורה טובה ביותר, עד שהצליח להפחיד את קהל השומעים, מכיון שדיבר את דברי המן (היפך הברכות וכו') בחיות ולהט גדול ביותר, שכולם יכלו לתאר לעצמם שכך דיבר המן הרשע בעצמו, רחמנא ליצלן!

ולכן מעוניין הוא "לשחק" את תפקידו של המן מתוך חיות וכו' — כי רק אז יקבל "כבוד" מכולם על היותו "שחקן" מעולה; משא"כ אם ישחק את התפקיד רק כדי לצאת ידי חובתו, בקול ענות חלושה, כך שיכירו בדבריו שאינו מתכוין לדברים שאומר!

ומוסיף הילד לטעון: מדוע באים אליו בטענות ושאלות וכו' — הרי המלמד והמורה-דרך שלו יודע שהוא קיבל על עצמו לשחק ב"הצגה" את תפקידו של "המן", ומכיון שלא מיחה בעדו, מובן שאין כל עול בכך — מדשתיק אודי לי'! ובפרט — שברוב הפעמים הודה לו בפירוש.

ומזה מובן עד כמה צריכים להקפיד על חינוך הקטנים — שאפילו אם מישהו ידבר על לבם שבשביל כסף (ובפרט אם יתנו חלק ממנו לצדקה) וכבוד כדאי להם להתנהג (אפילו לפי שעה בלבד) באופן שאינו מתאים ליהודי, ידעו שאין מה להתפעל מהצעה כזו! ועוד ועיקר — שלא ישאר עליו שום רושם כלל וכלל מדיבורים אלו וכו'.

וכאשר משתדלים לחנכו באופן כזה בעודו צעיר לימים, "חנוך לנער" — אזי בטוחים שגם "כי יזקין לא יסור ממנה"!

(משיחת תענית אסתר (מוקדם) תשמ"ג)