216

קיימו וקבלו³⁸, שטר שנתקיים בחותמיו) אצל בני ישראל תוכן הענין ד"לא נכר גו'" (כדלקמן), ולכן הדגיש משה לבנ"י את השוואתם של בצלאל ואהליאב למרות גודל ריחוקם בענין היחוס.

ה. ביאור הענין:

בענין נדבת המשכן מצינו שהיתה לפי ערך מה שהי' לכאו"א מבנ"י, בלשון רש"י³¹ — "לא היתה יד כולם שוה בה אלא איש איש מה שנדבו לבו". וכמסופר בפרשתנו³⁹ אודות חילוקי ההבאות מ"אשר נמצא אתו", תנופת זהב, תכלת וארגמן גו' או "תרומת כסף ונחושת" וכו'.

ולכאורה זה מעורר שאלה ותמי': המשכן הרי הוא ענין כללי ועיקרי ביותר אצל בנ"י, ובפרט ע"פ פרש"י⁴⁰ שהמשכן הוא "עדות לישראל שוויתר להם הקב"ה על מעשה העגל". וא"כ איך יתכן שבענין כללי ועיקרי כזה יודגש ולתמיד חילוק בין עשירים שנטלו חלק חשוב בנדבת המשכן ועניים⁴¹ שלא הי' ביכלתם ליטול חלק חשוב בנדבת המשכן?

[ורק בנוגע להאדנים (יסוד המשכן) וקרבנות ציבור היו כולם שווה (בנתינת מחצית השקל), כנ"ל].

ונמצא, שהסדר דעשיית המשכן על ידי נדבת בנ"י הי' באופן שנתן מקום לטעות שיש חילוק בין בנ"י בשייכותם למשכן ה' (לפי דרגת נדבת לבם).

אמנם מכיון שכל בני ישראל השתתפו בנדבת המשכן, וכאו"א כפי נדבת הלב, הרי יד כולם שווה בו (והחילוקים שביניהם הם רק מצד כמות הנתינה) — ע"ד פרש"י⁴² "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין את לבו לשמים". אבל מכל מקום, מכיון שבפועל ישנם חילוקים, ה"ז גורם לחלישות בזה שכל בני ישראל שייכים בשווה ל(עשיית) המשכן.

ולכן, כדי לתקן זה, הי' צורך "לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל", כלומר, לתת "קיום" ותוקף שידעו בני ישראל שהכל שווים בעשיית המשכן (לבטל החלישות שנגרמה בזה כתוצאה מנדבת המשכן שבה הודגש החילוק שבין עשירים ועניים).

וזה נעשה ע"י הדגשת משה בדבריו לבני ישראל שמלאכת המשכן ניתנה ביד בצלאל ואהליאב, דלמרות ריחוקם בענין היחוס — בצלאל הי' "מגדולי השבטים" וממשפחתו של משה רבינו (שהרי זקנו חור — "בנה של מרים הי'") ואהליאב "מן הירודין שבשבטים מבני השפחות" — מ"מ השוום המקום למלאכת המשכן — "לקיים מה שנאמר ולא נכר שוע לפני דל", שעי"ז "נתקיים" אצל בנ"י ה"יסוד", שבעשיית המשכן משתווים כל ישראל.

ועפ"ז מובן ג"כ הטעם שלא די' השוואת בנ"י בענין נתינת מחצית השקל "לקיים מה שנאמר ולא נכר גו'"⁴³ — כי