207

ופעולה מיוחדת מצד האדם; משא"כ בשש (שהוא פשתן) ועזים (דהיינו נוצה של עזים²⁸) הרי אין הכרח (מצד עצם נדבת המשכן) שתהי' בהם פעולה מיוחדת של האדם מלבד עצם הבאתם להמשכן³¹ (דקצירת הפשתן וגזיזת השערות אינן אלא הכנה המוכרחת, בכדי לאפשר הבאתם להמשכן). ולכן מובן, שבהבאת שש או עזים³¹, כל א' מהן בפ"ע, אינה ניכרת נדיבות הלב של המביא.

[ואין לפרש דנדבת לב בשש ועזים הוא רק בהבאת שניהם יחד, דבזה ניכר רצונו הטוב וכו' של המביא — והיינו טעמא שהשמיט רש"י "ושש ועזים" מלמנות עם אלה שבהם ודאי אשר או או קאמר — כי ה"ז חידוש ושינוי גדול והו"ל לרש"י לפרש].

ה. ויש להוסיף בזה ע"ד ההלכה:

בנדבת המשכן יש חיוב שתהי' לשמה, כפרש"י³² "ויקחו לי תרומה — לי לשמי". ויש לברר מהו הדין בדברים הדורשים מעשה והכנה מיוחד בשביל המשכן (ע"ד התכלת וארגמן ותולעת שני כו', הצריכים צביעה כנ"ל) — אם גם מעשה ההכנה צ"ל לשמה.

והנה רש"י פירש (עה"פ³² ויקחו לי תרומה) "תרומה — הפרשה, יפרישו לי מממונם נדבה", דהיינו שעוד לפני נתינת הנדבה להגזברים צ"ל הפרשת הממון (אצל הבעלים) לה'. ועפ"ז מסתבר, שגם מעשי ההכנה (הדרושים כדי שהדברים יהיו ראויים לנדבת המשכן) צריכים להיות "לשמי"³³.

וי"ל שזהו טעם הקס"ד דמש"נ "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני גו'" פירושו שהביאו כל המינים יחד (ולא חלקם או מין אחד בלבד):

כאשר אחד הביא רק אחד מהמינים הללו (הדורשים מעשה הכנה כנ"ל) — יש מקום לומר, שאין לו נאמנות שצבע הצמר לשמה, דאפשר שהי' מונח אצלו מכבר צמר צבוע, ולא טרח לצבוע צמר חדש בכוונה "לשמה" [ועצם ההבאה אינה ראי' ברורה על ה"לשמה" כל כך — כי כיון שהי' אצלם עשירות מרובה מביזת מצרים וביזת הים²⁷, הרי אין בנתינה מועטת זו הוכחה על רצון לטרוח עבור נדבת המשכן];

ורק כאשר רואים השתדלות מיוחדת דהמביא להשתתף בנדבת המשכן, ע"י הבאת כל המינים "תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'", אזי נאמן הוא שגם טרח וצבע הצמר לשמה.

וזה שולל רש"י בפירושו "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת או ארגמן או תולעת שני גו'" — שאין הכוונה בהכתובים שהביאו את כל המינים³⁴, אלא או או קאמר.

ויש לומר, שההוכחה שפעולת ההכנה (בצביעת הצמר כו') היתה לשמה היא