206

ולכן עכצ"ל שבכל הנתינות היתה נדבת לבם של בנ"י, וכמפורש בכתוב שלפנ"ז²⁵ "ויבואו כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת ה' גו'".

וכיון שכן יש מקום לומר שנדיבות הלב אכן מודגשת בכתוב גם בנתינת שאר הדברים: כשם שבנוגע לזהב נאמר "כל נדיב לב הביאו חח ונזם גו' כל כלי זהב", כי הבאת תכשיטין כו' וכל כלי זהב מורה על נדיבות הלב ביותר, כמו"כ הוא בכתוב שלאח"ז "וכל איש אשר נמצא אתו תכלת וארגמן ותולעת שני וגו'", שהיינו מפרשים (בוא"ו המוסיף) אשר מעלת הנדיבות היתה בזה שכל מי שנמצאו אתו כל המינים הללו הביא כולם.

כלומר: אין הקס"ד שמי שהי' אצלו רק דבר אחד לא הי' יכול להביאו, אלא קס"ד שפסוק זה בא להשמיענו גודל נדבת לבם של ישראל למלאכת המשכן, שמי שהי' אצלו מכל המינים לא הסתפק בדבר אחד אלא הביא מהכל.

ולכן הוצרך רש"י לשלול פירוש זה, ומפרש שהכוונה בהכתוב היא לא להדגיש שמי שהי' בידו הכל הביא מהכל, אלא או או קאמר, כל אשר נמצא אתו תכלת או ארגמן או תולעת שני גו' כולם הביאו.

[ויש לומר שהעדיפות בפירוש זה²⁶ (דאו או קאמר) מרמז רש"י בדיוק לשונו בסיום פירושו — "כולם הביאו", והיינו שלפירוש זה מדבר הכתוב בנדבת כל ישראל (שהרי בפשטות — לאחרי ביזת מצרים ודהים²⁷ אצל כאו"א הי' עכ"פ אחד ממינים הללו), משא"כ את"ל שהכתוב מדבר רק במי שהי' אצלו מכל המינים (והביא מהכל), נמצא שהכתוב מדבר רק במספר מסוים של מנדבים].

ויש לומר, שנדיבות הלב במינים אלו התבטאה בהפעולה והטרחא המיוחדת של בנ"י בנוסף לעצם הנתינה וההבאה — דהרי תכלת אין פירושו שהביאו צמר לחוד וצבע לחוד, אלא "צמר צבוע בדם חלזון"²⁸; ועד"ז ארגמן²⁸ ותולעת שני. ומכיון שלא זו בלבד שהביאו דברים אלו למלאכת המשכן, אלא שטרחו גם לצבוע את הצמר בצבעו המתאים וכו'²⁸ — הרי זו הוכחה על נדבת לבם ו"רצונם הטוב"²⁹ בנתינתם לעשיית המשכן.

ויש לומר, שענין הנ"ל (ביטוי נדבת הלב בהפעולה והטירחא כו') נרמז בפרש"י כאן, בזה שהשמיט רש"י מהכתוב ושש ועזים, כי רק מינים אלו שמונה רש"י, תכלת וארגמן ותולעת שני עורות אילים ותחשים³⁰, מוכרחת בהם עשי'